גלר ואח' נ' אביגזר ואח'

פסק דין

1.התובענה שבפני היא ההליך השני שבו מגיעים צדדים אלה לבית המשפט.

התובעים השכירו נכס מקרקעין לנתבעים.

תחילה, הגישו התובעים כנגד הנתבעים תביעה לפינוי מושכר בהתאם לפרק טז' 4 לתקנות סד"א, התשמ"ד – 1984 (להלן – התקנות). באותה תביעה (46981-12-10) ניתן פסק דין ולפיו חוייבו הנתבעים לפנות את הנכס (להלן – "ההליך הקודם")

כעת, הוגשה התביעה שבפני ובה עותרים התובעים לחייב את הנתבעים לשלם להם דמי שימוש ראויים, בגין השימוש שעשו בנכס.

2.לטענת התובעים, תקופת השכירות הסתיימה ביום 30/12/09 וכבר ביום 1/1/10 היה על הנתבעים לפנות את הנכס. מאחר שבפועל המשיכו להחזיק בו עד ליום 18/7/11, הרי שעליהם לשלם בגין תקופה זו דמי שימוש ראויים. לפי חוות דעת, שהגישו התובעים יחד עם כתב התביעה, טוענים התובעים כי דמי השימוש הראויים עומדים על סכום של 15,000 ₪ בכל חודש.

3.הנתבעים טוענים כי יש לדחות את התביעה.

לטענתם, אמנם בית המשפט הורה על פינויים מהנכס, אולם במהלך התקופה שבה שהו בנכס, והם פינו אותו עוד לפני המועד שקבע בית המשפט בפסק דינו, המשיכו לשלם את דמי השכירות כפי שנקבעו בהסכמים שהיו בין הצדדים.

לטענת הנתבעים, בפסק הדין שנתן בית המשפט בהליך הקודם קבע בית המשפט כי מועד הפינוי הראוי הוא 27/10/11. יוצא, כי עד למועד הזה היה עליהם להמשיך ולשלם את דמי השכירות, כפי שנקבעו בהסכם השכירות האחרון שהיה בין הצדדים.

לטענת הנתבעים, לאורך כל התקופה שבה שהו בנכס, למעט החודשיים האחרונים, שילמו את דמי השכירות האלה ולפיכך אין מקום לחייב אותם לשלם דמי שכירות ראויים.

4.לטענת הנתבעים, קביעת מועד הפינוי נעשתה בהתאם לסעיף 19 (ב) לחוק השכירות והשאילה ובנסיבות האלה קבע למעשה בית המשפט את מועד סיום תקופת השכירות ואין מקום לחייבם בדמי שימוש ראויים כל עוד פינו את הנכס לפני המועד הזה, כפי שעשו בפועל.

לפיכך, לטענת הנתבעים, יש לדחות את התביעה ולכל היותר לחייב אותם רק בתשלום אותם חודשיים שלא שילמו בהם את דמי השכירות.

לחילופין, טענו הנתבעים כי שיעור דמי השימוש הראויים לנכס שבנדון אינו הסכום שהתובעים טוענים לו, כי אם סכום של 8,750 ₪ בלבד, וזאת לפי חוות דעת שהגישו.

5.ביום 29/10/13 נשמעו הראיות, כאשר הצדדים מסכימים כי כל החומר שהיה בפני בהליך הקודם יהווה חלק מחומר הראיות גם בהליך שבפני ובכלל זה החקירות שנעשו שם לצדדים ולמומחה מטעם התובעים.

בסופו של הדיון הצעתי לצדדים דרך לסיים בה את המחלוקת מחוץ לבית המשפט. לפיכך, הוסכם כי מתן פסק הדין יעוכב והתיק לא יובא בפני למתן פסק דין אלא ביום 5/11/13.

ביום 6/11/13 הוגשה הודעת הנתבעים, לפיה לא עלה בידי הצדדים להגיע להסכם. לפיכך, יש לפסוק במחלוקות שהביאו הצדדים בפני.

6.כאמור, טענת הנתבעים היא כי בפסק הדין שניתן בהליך הקודם קבע בית המשפט כי על היחסים בין הצדדים חלות הוראות סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה ובהתאם לכך קבע כי מועד הפינוי הראוי לפי סעיף 19 (ב) (2) לחוק, הוא ביום 27/10/11.

לטענת הנתבעים, שימוש בסעיף זה משמעו שבית המשפט קבע כי מדובר במצב שבו יש הסכם שכירות, אלא שלא הוסכם בין הצדדים על תקופת השכירות או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר התקופה שהוסכם עליה מבלי לקבוע תקופה חדשה. מכאן, כי משמעות קביעתו של בית המשפט את מועד הפינוי היא כי בית המשפט קבע שמועד סיומו של הסכם השכירות הוא ביום 27/10/11.

7.לטענת הנתבעים, פועל יוצא מכך הוא שבכל התקופה ועד למועד הפינוי שנקבע ביום 27/10/11, היה עליהם להמשיך ולשלם את הסכום שנקבע בהסכם השכירות וכך עשו.

הנתבעים טוענים כי בנסיבות כאלה אין הם חייבים בדמי שימוש ראויים אלא בדמי השכירות הקבועים בהסכם האחרון.