גלעד נ' מדינת ישראל

החלטה

בקשה זו שבפניי, הינה לביטול פסילה מנהלית למשך 60 ימים שהוטלה על המבקש, בגין אירוע תאונת דרכים.

על פי חומר הראיות, ביום 4.2.14, שעה 11:15 לערך, נהג המבקש ברכב מתוצרת "יונדאי", שמספרו 8232313 ברחוב אלרואי ברמת גן, והתקרב לצומת עם רחוב אלישיב (להלן - הצומת), כאשר בכיוון נסיעתו מוצבים משני צדדי הכביש, תמרורי 302, "עצור ותן זכות קדימה".

מזג האוויר היה נאה, הראות טובה, וכביש האספלט בצומת תקין, נקי, ויבש.

המבקש נסע לתוך הצומת, והתנגש עם רכב מסוג "סיטרואן" שמספרו 8562878, אשר הגיע משמאלו, ונסע ברחוב אלישיב (להלן - הרכב המעורב). בכיוון נסיעת הרכב המעורב לא מוצב תמרור כלשהו, ומכאן כי נתונה זכות קדימה לעבור בצומת.

לפי דו"ח הבוחן, בכיוון נסיעת המבקש שדה הראיה מקו העצירה, היה פתוח למרחק של 200 מטרים, ומקו הרכבים החונים - 250 מטרים. הבוחן מצא כי התאונה התרחשה בין חזית רכב המבקש לבין הדופן הקדמית ימנית של הרכב המעורב.

הנהג המעורב מסר בהודעתו במשטרה, כי נסע במהירות נמוכה ובעת שהגיע לצומת, רכב המבקש התנגש בו, תוך שהאחרון נסע במהירות. ממצאי התאונה אודות הנזקים שנגרמו לרכבים, מתיישבים לטעמי, עם טענתו של הנהג המעורב, כי רכב המבקש פגע ברכבו.

המבקש עצמו ביקש שלא למסור הודעה ביום האירוע, וזו נמסרה על ידו יומיים לאחר מכן.

בהודעתו לא הכחיש המבקש את כיוון נסיעתו, את העובדה שהבחין בקיום תמרור 302, ואף לא את אירוע התאונה.

לטענתו, הוא עצר לפני התמרור, החל בנסיעה, או אז התרחשה התאונה, וכתוצאה מכך יצא עשן ממנוע הרכב. הוא הוסיף כי לא זכורה לו מגבלה בשדה ראייתו, או כי הבחין ברכב המעורב, ועל כל פנים לא שם ליבו אליו, והוסיף כי תנאי הראות ומצב הכביש היו תקינים.

כשנשאל מה הסברו לאירוע התאונה, השיב: "לא יודע את מי להאשים, אולי הוא נסע במהירות, אולי לא ראיתי אותו, בטוח עצרתי בתמרור."

המסקנה המתבקשת היא כי קיימות די ראיות לכאורה, לביסוס אשמתו של המבקש לאירוע התאונה. המבקש לא טען כי נקט באמצעי זהירות בטרם נסיעתו לתוך הצומת, למעט אמירתו "נעצרתי הסתכלתי והמשכתי", בעוד שמוטל היה עליו לוודא כי אין רכב הנוסע בדרך החוצה. עצם העובדה שלא שם ליבו לכך שרכב מתקרב לצומת, מעידה על רשלנות מובהקת וחוסר תשומת לב נאותה למתרחש בכביש. מנסיבות התאונה ומהודעתו של הנהג המעורב, ניתן להבין כי בעת שהנאשם המשיך בנסיעה ונכנס לצומת, הרכב המעורב היה כבר בסמוך לצומת, ולא נטען כי הייתה מניעה כלשהי להבחין בו, בפרט נוכח שדה הראיה פתוח למרחק של 200 מטרים, כפי שציין הבוחן בחוות דעתו.

בבקשתו טען המבקש, כי מחומר הראיות לא עולה בבירור מי הנהג שנושא באחריות לתאונה, ואולם נוכח חובתו של המבקש ליתן זכות קדימה לתנועה הנוסעת בדרך החוצה, והודאתו כי לא הבחין ברכב המעורב עד לתאונה עצמה, ובהעדר מניעה אובייקטיבית להבחין בו, אני סבורה כי עולה, לכאורה, כי המבקש נושא באחריות לאירוע התאונה.

מתיאורו של המבקש, לפיו לא הבחין ברכב המעורב עד לאירוע התאונה, עולה כי אין בפיו כל גרסה שיש בה כדי לבסס רשלנות של נהג הרכב המעורב.

בפי המבקש היו שתי טענות עיקריות:

הפסילה תפגע בפרנסתו כאיש מכירות אשר הנהיגה הינה מרכיב חשוב בה, ולכן יש בה כדי פגיעה שאינה עולה בקנה אחד עם חוק-יסוד: חופש העיסוק וכן חוק-יסוד: כבוד האדם וחרותו, טרם הרשעתו בדין ואף עלולה להביא לכך שימצא עצמו מפוטר.

הפסילה שהוטלה עליו למשך 60 ימים אינה מידתית, זאת כיוון שרשלנותו לא הייתה גבוהה ולא נגרמו נזקי גוף של ממש לאף אחד מהנהגים. בנוסף, עברו התעבורתי אינו מכביד. לטענת המבקש, במקרים מסוג זה נהוג להסתפק בעונש שאינו כולל פסילה בפועל, ולחלופין בתקופת פסילה קצרה.

אתייחס לטענות אלה אחת לאחת;

סמכותו של קצין משטרה הינה סמכות מנהלית, כשהתכלית שבבסיסה היא מניעת מסוכנות לציבור כתוצאה מהמשך נהיגתו של נהג. במסגרת ההסדר שנקבע בפקודת התעבורה בנוגע לסמכות לפסילה מנהלית על ידי קצין משטרה, ביקש המחוקק לערוך איזון בין האינטרס הציבורי לשמור על הבטיחות בדרכים, לבין חזקת החפות הקנויה לנאשם בטרם הוכרע דינו והנזק העלול להיגרם לו כתוצאה מפסילת רישיונו (ראה: בשפ 7855/10 אביתר ברוך נ' מדינת ישראל).

ב-בשפ 4304/09 אליהו שחיבר נ' מדינת ישראל ציין כב' השופט דנציגר כי: