גלבן נ' חיק

פסק דין

1.התובעת עבדה אצל הנתבע כשנה וחצי, מיום 15.10.09 ועד פיטוריה ביום 17.4.11.

2.התובעת הגישה תביעה לסכומים שונים הנובעים מפיטוריה (כגון פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, תמורת הודעה מוקדמת וכדומה), בסכום של 8,377 ₪. לאחר הגשת התביעה, הנתבע שלח לתובעת שיק בסכום 6,996 ₪. התובעת אישרה את קבלתו, אך נותרה בין הצדדים מחלוקת לגבי ההפרש בין הסכום שנתבע מלכתחילה ובין הסכום ששולם בפועל. בנוסף, התובעת הוסיפה לתביעתה רכיב של הפרשות פנסיונית, בסך 2,150 ₪, דמי נסיעות ליום העבודה האחרון, בסך 30 ₪ והוצאות המתורגמנית שהתייצבה עימה לדיון בבית הדין.

3.לאחר הדיון בו התובעת תיקנה את תביעתה, שלח הנתבע לתובעת שיק נוסף בסכום של 1,340 ₪. כלומר, המחלוקת בין הצדדים צומצמה לסכום של 2,451 ₪ (8,377 ₪ שהם סכום התביעה המקורי + 2,410 ₪ הסכום שהתווסף עקב תיקון התביעה ובהפחתת סך 8,336 ₪ ששולמו לתובעת).

4.הנתבע צירף לכתב ההגנה ולהודעותיו לבית הדין את התחשיב על פיו שילם את הסכומים לתובעת. מהשוואת נתונים אלה לדברי התובעת בדיון, עולה כי הצדדים אינם חלוקים לגבי נתוני היסוד: תקופת העבודה: 18 חודשים, השכר 50 ₪ לשעה, היקף העבודה פעמיים בשבוע, למעט 5 שבועות בקיץ 2010.

משכך ובעיקר מאחר שהנתבע שילם את כל הרכיבים שנתבעו (גם אם לא בסכומים שנתבעו), המחלוקת בין הצדדים מצטמצמת לעניינים חישוביים בלבד, למעט שני נושאים: האם יש לנכות מהסכומים להם התובעת זכאית את חלק העובד בהפרשה למוסד לביטוח לאומי ושאלת הוצאות התובעת.

5.בנושא ההפרשה למוסד לביטוח לאומי, אני סבורה כי הדין עם התובעת. דרך המלך היא שכל צד לחוזה העבודה ישלם את חלקו בדמי הביטוח למוסד לביטוח לאומי, אולם הצדדים לחוזה העבודה רשאים להגיע להסכמה אחרת. בנסיבות שבפני, התובעת עבדה אצל הנתבע תקופה לא קצרה של 18 חודשים. בכל התקופה הזו, הנתבע נשא בתשלום ההפרשות למוסד לביטוח לאומי - הן חלק העובד והן חלק המעביד. כלומר, בהתנהגותו הסכים לשאת בחלק העובדת ואין מקום לנכות אותו כעת מגמר החשבון לו היא זכאית על פי הדין.

המסקנה מן האמור לעיל כי על הנתבע לשלם לתובעת סכום נוסף של 595 ₪.

6.כעת יש לבחון האם נותרה יתרה נוספת לזכות התובעת.

א.מהשוואת רכיבי התביעה והסכומים הנקובים בו לפירוט התשלומים שהנתבע הציג, עולה שהנתבע שילם לתובעת את הרכיבים הבאים, בסכום הנתבע: שכר יום 17.4.11 (כולל נסיעות באותו יום) ודמי חגים.

ב.בהתחשב בכך שהתובעת היתה עובדת בשכר, היא אינה זכאית להודעה מוקדמת של 30 ימים קלנדריים ולא נפלה טעות בחישובי הנתבע ברכיב זה. התובעת תבעה 2,150 ₪ ואילו הנתבע שילם לה 2,000 ₪, כך שהתובעת אינה זכאית להפרשים בגין רכיב זה.

ג.לא נפלה טעות בחישובי הנתבע המבוססים על היקף משרה חלקי של 23% (עבודה פעמיים בשבוע). מסיבה זו לא נפלה טעות בחישוב פדיון ההבראה (אציין כי הפער בין הצדדים ברכיב זה הוא 2 שקלים), פיצויי הפיטורים, פדיון החופשה (הפער בין הצדדים עומד על 30 ₪) וההפרשה לפנסיה.

ד.הרכיב האחרון שבו קיים פער בין הצדדים הוא בנושא 4 ימים בהם התובעת לא עבדה, או כפי שציינה בכתב התביעה – "חופש 4 ימים שיצאתם לחופשה" (הנתבע התייחס לתקופה זו בחישוביו כתקופה בה המשרה צומצמה ליום אחד בשבוע). לפי חישובי הנתבע, בגין אותם 4 ימים שולם לתובעת שכר של 625 ₪. מאחר שאין חולק ששכר יום עבודה של התובעת היה 250 ₪, הרי שנותר פער של 375 ₪ שעל הנתבע לשלם לתובעת ( 625 – (250 ש"ח X 4 ימים)).

7.סוף דבר – הנתבע ישלם לתובעת סך של 970 ₪ תוך 30 ימים מקבלת פסק הדין, אחרת הסכום ישא הפרשי הצמדה ורבית כחוק, מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

בהתחשב בכך שהתביעה הוגשה סמוך לסיום יחסי העבודה בין הצדדים, בחודש מאי 2011 והנתבע שילם את כל הסכומים מבלי שנדרשה הכרעה לגופם של דברים במרבית רכיבי התביעה, כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ט' טבת תשע"ב, 04 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: