גירושין - חיוב או כפיה בטוענת 'מאיס עלי'

הצדדים נישאו כדת משה וישראל ביום ח' סיון תשס"ו (4.6.2006), ולהם שלשה ילדים קטינים, שני בנים ובת אחת. החל מתאריך כ"ט אייר תשע"ו ( 6.6.2016) הם גרים בנפרד.

תביעות רכוש, מזונות ומשמורת הילדים מונחות בפני ערכאה משפטית אחרת. האישה פתחה בבית הדין תיק תביעת גירושין וכתובה אך הסכימה שתביעת הכתובה תידון לאחר הגירושין, מאידך הבעל הגיש תביעה לשלום בית ולחילופין תביעה לגירושין.

התקיימו שני דיונים. ביום ד' אלול תשע"ו (7.9.2016) וביום כ"ז טבת תשע"ז (25.1.2017).  

בית הדין נתן שלוש החלטות. האחת ביום ד' אלול תשע"ו (7.9.2016) שבעיקרה נאמר: "בזכות המבקש לעשות ככל שביכולתו על מנת לשכנע את המשיבה לשקם חייהם המשותפים". החלטות נוספות ניתנו ביום כ"ח טבת תשע"ז (26.1.2017) וביום ט"ז שבט תשע"ז (12.2.2017). תורפה של ההחלטה האחרונה היא "על הצדדים להגיש סיכומיהם".

כמו כן הונחו בפנינו כתבי התביעה של הצדדים, תביעת האישה לגירושין, כתב הגנה של הבעל ותביעת הבעל לשלום בית ולחילופין תביעה לגירושין. בנוסף הוגשו סיכומי הצדדים כפי שהתבקשו בהחלטת בית הדין הנזכרת לעיל.

תיאור העובדות

כאמור, לפנינו תביעת גירושין של האישה, אך הבעל מסרב לגירושין בטענה כי רצונו בשלום בית. נציג בקציר'ת האומ'ר את טענות ומענות הצדדים כפי שעולה מכתבי התביעה וההגנה ועל פי הדברים שנאמרו בדיונים. מעיון בכל הנתונים שבפנינו עולה תמונה שונה.

את רצונה הכנה של האישה בגירושין אין צורך להוכיח שהרי הדברים מתבארים לא רק מעצם בקשתה לגירושין אלא מתוך כלל ושלל הטענות אשר נשמעו מפיה (במהלך שני הדיונים) ומפי כתבה (בחומר שהוגש לפנינו) כאשר הטיחה בבעלה טענות קשות וחריפות על אלימות מילולית ופיזית, על השפלות וזלזול וקריאות גנאי לעיני הילדים, מונע ממנה ללכת לבית הוריה, אינו מפרנס זה שש שנים, הכריח אותה לקיים יחסי אישות בזמן נידתה (הגם שבני הזוג הינם שומרי מצוות), הכריח אותה לעשות הפלה, ועוד ועוד.

אך לאחר העיון בכל החומר שבפנינו מתרשם בית הדין בצורה ברורה שגם הבעל אינו מעוניין כלל בשיקום הנישואין, זאת לאור שלל טענותיו הקשות נגד אשתו שנשמעו מפיו ומפי כתבו. בין השאר טען הבעל שאשתו אינה הולכת בצניעות, פרועת ראש ובלבוש חשוף, מונעת מהילדים ללכת לבית הכנסת ולשיעורי תורה, אינה מכבדת ואף מזלזלת בבעלה. היו התפרצויות זעם של האישה כלפי הבעל, וזאת אף בפני הילדים. הוא למעשה משמש כעקרת הבית. לאישה הפרעות נפשיות הקשורות ליחסי אישות, והצדדים לא קיימו יחסי אישות תקופה ארוכה זאת כתוצאה ישירה מבעיות הנפשיות שלה. הבעל מכחיש כל האשמות שיוחסו לו ודוחה כל טענות האישה בשלל ביטויים: "כל האשמות שלה חסרות שחר", "שקר וכזב", "עלילות שוא", "עורבא פרח", "נעדר כל אחיזה מהמציאות", "מופרכות ושקריות".

בית הדין מעלה תמיהה איך אחר כל הטענות הנ"ל ובאותה נשימה טוען הבעל כי הוא חפץ בשלום בית, ומבקש שבית הדין יורה לאישה ללכת עמו לייעוץ זוגי, ומוסיף בבטחה שאינו רואה שום סיבה לגירושין. בית הדין מתרשם שטחו עיני הבעל מראות את המציאות העגומה אליה נקלעו הצדדים עד שאינו מבין מה מקור המאיסות של האישה כלפיו.

מתוך העיון בכל החומר שבתיק ולאחר שמיעת טענות ומענות הצדדים נראה ברור כי אין לפנינו באמת שתי בקשות ודרישות הסותרות אחת את השניה קרי דרישת האישה לגירושין ומנגד דרישת הבעל לשלום בית, כאשר האחד חפץ בכל ליבו בפירוק הנישואין והשני חפץ בכל מאודו בשיקום הנישואין, אלא נראים הדברים שחיי הנישואין של הצדדים הגיעו לקיצם. השנאה בין הצדדים גברה ועלתה על גדותיה, והשמים בינו בינה, וכשם שהאישה חפצה להתגרש כך הבעל חפץ בכך.

בית הדין מתרשם שדרישת הבעל לשלום הבית אינה כנה, אינה אמיתית וחסרה כל יסוד. נראה בעליל כי הבעל מעכב את הגט כקלף מיקוח, ואינו רוצה לתת הגט רק לאחר שיתבררו אצלו שאר התביעות המונחות בפני ערכאה אחרת.

הואיל ובית הדין סבור שאין תוחלת לחיי הנישואין וכמו כן לא עומדת בפנינו תביעה לכתובה, אין בית הדין חותר למצוא את האשם בפירוק הבית. תביעת האישה לגירושין כנה כאמור, הצדדים חיים בנפרד כבר שנה ולא נראה שמצב זה עשוי להשתנות. והשאלה העומדת לפתחנו היא האם על פי הטענות שטענה האישה ניתן לחייב את הבעל בגירושין כאשר הוא מסרב לתת גט בטענה שפניו לשלום בית.

דיון והכרעה

העולה מטענות האישה שיש כמה עילות שבגינם היא תובעת גירושין. העילות הן: היא סבלה מאלימות, הבעל אינו זן ואינו מפרנס, הבעל כפה עליה יחסי אישות בזמן נידותה, הבעל מנע ממנה ללכת לבית הוריה. עילות אלו ככל שהן נכונות, עשויות לחייב את הבעל במתן גט, אך אין לפנינו עדויות והוכחות ברורות לטענות האישה, ואף ישנה הכחשה גורפת מצד הבעל לכל טענות אלו, והוא טוען שלא הוא אשם בכל המצב.

אך בית הדין מתרשם מדברי האישה, שהתנהגות הבעל לאשתו, כפי שתיארה בפנינו הובילו את האישה למצב בו היא שונאת ומואסת בבעל.

ראה בשו"ת משפטי שמואל (ורנר מהדו"ת סי' כ"ב) שכתב שדין מאיס עלי באמתלא ברורה היינו שהגם שהגורם למאיסות הוא בפני עצמו אינו מהווה עילה מספיקה לחיוב גט אך כיון שהוא גורם למאיסות שלה זה עצמו דין מאיס עלי, עי"ש, והובא באוצר הפוסקים (שם אות י).

והגם שהאישה לא אמרה מפורש במהלך הדיון שבעלה "מאוס עליה" [זה מופיע אמנם בכתב התביעה] ראה בפד"ר חלק ט' (עמ' 183 פס"ד של הרה"ג ח. ג.  צימבליסט) שאין צריך לומר מפורש "מאיס עלי" אלא כל שמוכח מדבריה שאינה רוצה בו בשום פנים ויש אמתלאה לדבריה שלא משום שנתנה בעינה באחר או בממון הוא שאומרת כן אלא שבאמת ובתמים היא ממאנת בו כל זה הוא בכלל מאיס עלי, עיין שם והובא כל זה באוצר הפוסקים (שם). ועיין עוד בזה בשו"ת יחוה דעת ח"א (סי' י"ג, לאמו"ר זצ"ל).