גירושין ופסיקת פשרה בעניין הכתובה

הבעל פתח תיק תביעת גירושין ביום י"ט בשבט תשע"ב (12.2.2012) ובו צוין שהצדדים נישאו בנישואים שניים ביום 26.12.04 וכי אין להם ילדים משותפים.

מהות התביעה, שבמשך כל שבע שנות הנישואין, האשה נעדרת גם לתקופות ארוכות ובאותם תקופות אף לא הייתה עונה לטלפון.

א. ביום 3.11.2004 (תקופה קצרה לפני הנישואין), ערכו הצדדים הסכם יחסי ממון אשר קיבל תוקף פס"ד בביהמ"ש לענייני משפחה ביום 08.11.04. ובסעיף ט' להסכם נכתב כך:

כל אחד מבני הזוג זכאי מבן זוגו וחייב כלפיו ב־"שיתוף פעולה, עזרה הדדית, שמירה על שלו"ב ושיתוף פעולה בעת צרה."

ב. ביום כ"א באדר תשע"ב (15.3.2012) בפרוטוקול הדיון:

" ... בעל: הסיבה שאני רוצה להתגרש כל פעם שהיה לנו ויכוח היא עוזבת את הבית ואני לא רואה אותה אפילו שלושה חודשים."

האשה: "לא עזבתי אותו" ... "היה מתפרץ למה זה פה ככה ולמה הטלוויזיה דלוקה, ואני שעות מנקה את הבית וחיכיתי שיגיד איזה נקי ... עברתי טראומות נפשיות בחדרי חדרים, אני לא יכולה להיכנס לשם, לפעמים חשתי כמו בהמה."

ג. ביום 30.05.12 בפרוטוקול:

ביה"ד: "כמה זמן חיים בנפרד"?

האשה: "חצי שנה."

זה סותר את דבריה מהדיון הקודם ביום 15.03.12, ששם הבעל טען:

"ואני לא רואה אותה אפילו שלושה חודשים."

והאשה הכחישה: "אני לא עזבתי אותו."

והרי לפי האמור כאן האשה מודה כי באותה תקופה חיו בנפרד.

האשה: "שיתן לי כתובתי."

הבעל: "אני מוכן 20,000–30,000 ₪."

האשה: "אני אתייעץ עם הרב שלי אבל לא פחות מחצי מהסכום, (שהוא 50,000 ₪, סכום הכתובה 100,000 ₪).

ביה"ד הציע ואף בא לידי ביטוי בהחלטה: