גיא

פסק דין

1.לפני ערעור על פסק דין שניתן ביום 6/3/12 בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב (כב' השופט הימן) בחע"מ 00/02/9291101, 00/09/7141916 ו- 00/05/6119217.

2.המערער, בעל תו נכה, הורשע בשלוש עבירות חניה במקום המסומן בתמרור פריקה וטעינה והוטל עליו קנס מקור על סך 250 ₪ לכל עבירה.

הערעור הוא הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.

3.הסוגיה שמעלה המערער היא משפטית במהותה.

השאלה היא: האם זכאי נכה בעל תו חניה עפ"י חוק חניה לנכים, תשנ"ד – 1993 (להלן: "החוק") לחנות במקום המיועד לפריקה וטעינה?

או כפי שהגדיר זאת כב' השופט הימן בהכרעת הדין, ענייננו ביחס שבין האיסור על חניה שלא לצרכי פריקה וטעינה במקומות המוקצים לכך, לבין ההוראות המקלות על חניה של נושאי תו נכה.

4.כב' השופט הימן בהכרעת דין מנומקת ומקיפה, קבע כממצאים עובדתיים את הנתונים הבאים:

א)המערער – הנאשם עמד בדרישת סעיף 2 (א) לחוק חניה לנכים, תשנ"ד – 1993 (להלן: "החוק", כאשר חיפש מקומות קרובים המותרים בחניה, לרבות חניות המיוחדות לנכים, אך אלו היו תפוסים זאת למעט בהודעת קנס אחת, שם היה ניתן לחנות במקום סמוך על המדרכה.

ב)ביחס להודעת קנס נוספת, שם טען הנאשם, כי התמרור הגביל את הפריקה והטעינה עד לשעה 18:00 והודעת הקנס ניתנה ב- 18:05, קיבל כב' השופט את דברי המפקח ולפיה כאשר ניתן הדו"ח, היתה העצירה במקום מוגבלת לפריקה וטעינה בלבד.

5.המסגרת הנורמטיבית:

א)סעיף 2 (א) לחוק חניה לנכים קובע:

"(א) נכה רשאי להחנות את רכבו הנושא תג נכה (להלן - הרכב), במקום שאין החניה מותרת בו אם התקיימו כל אלה:

(1) בסמוך למקום האמור, אין מקום חניה מוסדר לנכים או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה;

(2) בסמוך למקום האמור לא מצוי מקום אחר שהחניה בו מותרת או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה;

(3) החניה נעשית באופן שאין בה סיכון לעוברי דרך ואין היא מונעת מעבר חופשי להולכי רגל, לעגלות ילדים או לעגלות נכים;

(4) החניה אינה גורמת להפרעה ממשית לתנועה.

(ב) הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם על אדם המתלווה אל הנכה והנוהג עבורו ברכב, אלא אם כן תג הנכה ניתן לנכה בהתאם להוראות סעיף 1ב".

כפי שקבע בית המשפט העליון ברע"פ 604/10 עו"ד לביא יעקב נ' מד"י [פורסם בנבו], מטרתו העיקרית של חוק חנייה לנכים הוא לאפשר נגישות מלאה לציבור הנכים לכל מקום אשר הם חפצים להגיע אליו ברכבם, ואת עקרון הנגישות של ציבור הנכים יש ליישם ברוח שנקבעה בסעיפים 1 – 2 לחוק שיוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות תשנ"ח – 1998 אשר קובעים כדלקמן:

"1. זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות ומחויבותה של החברה בישראל לזכויות אלה, מושתתות על ההכרה בעקרון השוויון, על ההכרה בערך האדם שנברא בצלם ועל עקרון כבוד הבריות.