גזר דין בתיק פ 8010/04

1. הנאשם הורשע על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן המייחס לו עבירה של חבלה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 + 335 (א) (1) לחוק העונשין.

2. כתב האישום מלמד כי ביום 11.1.04, ביקש הנאשם לפגוש במתלונן (עופר טיבי) וזאת לאחר שסילק המתלונן, את חברתו לחיים באותה עת, הגב' ענבל שטרית, אחותו של הנאשם, מדירתם  המשותפת.  הנאשם  פגש  במתלונן  באותו  יום בשעה 22:13 לערך ברח' צה"ל, בסמוך לביתו. הנאשם החל לקלל את המתלונן, שלף סכין ודקר את המתלונן בבטנו מצד שמאל.

כתוצאה מהדקירה נגרמו למתלונן חתכים במעי הדק שנתפרו.

3. התביעה חזרה והדגישה את התופעה המדאיגה שפשטה בקירבנו בה מוצאים לנכון אזרחים ליישב סכסוכים בדרך של שימוש בסכין ועל כן עתרה  להשית על הנאשם עונש מרתיע אשר ישקף את סלידתה של החברה מתופעה זו.
4. מנגד ביקש סנגורו המלומד של הנאשם לתת את הדעת לנסיבות אשר הביאו את הנאשם לאותו התקף זעם כלפי המתלונן, אשר אינה מאפיינת את התנהגותו הנורמטיבית.

לדבריו, בתקופה הרלבנטית לכתב האישום התגורר המתלונן  יחד עם אחותו של הנאשם שהינה אם חד הורית לבת קטינה.

לטענתו, תקופה ארוכה התעלל המתלונן באחותו של הנאשם כשהיא סובלת ממנו אלימות מילולית ופיזית.

ביום הארוע ביקש ממנה המתלונן לאסוף את חפציה וחפצי ילדתה ולעזוב את הבית. כך מצא הנאשם את אחותו מחוץ לביתה, כשהיא מגוללת באוזניו את אשר ארע.

האחות הגישה תלונה במשטרה נגד המתלונן (נ/2) אולם, אחיה, הנאשם, בחר ליישב את הדברים ישירות עם המתלונן.

טען הסניגור כי הנאשם לא תכנן לדקור את המתלונן אך הנסיבות הביאו אותו להתפרצות זעם זו. עוד טען כי אין מדובר בפגיעה קשה במתלונן כי אם בדקירה קלה, חתך שנתפר (ראה תעודה רפואית נ/3).

עוד הוסיף כי הנאשם הינו בחור צעיר, בן 21 אשר גדל על רקע משפחתי קשה, כשבגיל צעיר יצא לסייע בפרנסת הבית, ועד מהרה הביאה אותו הדאגה לפרנסת הבית, ללקיחת  אחריות ודאגה לאחותו.

הסניגור ביקש להדגיש את חווית המעצר הקשה שעבר הנאשם בעת ששהה כחודש ימים במעצר ואת התפנית שעבר בחייו מאז ועד היום, כשלאורך זמן אף נזקק הנאשם לטיפול פסיכולוגי, אשר הוביל אותו להליך שיקומי.

שירות המבחן היה אף הוא תחת הרושם כי הנאשם מודע לחומרת מעשיו ומגלה רצון ומוטיבציה לעשות שינוי בחייו, לפיכך המליץ שרות המבחן להטיל עליו עונש אשר יאפשר לו להמשיך את התהליך הטיפולי בו החל ולהעמידו בפיקוח השירות למשך שנה.

5.         בתי המשפט הביעו, לא אחת את דעתם בדבר הצורך לעקור את התופעה של השימוש בסכין. הקלות הבלתי נסבלת שפשטה בקרבנו, בה נשלפת סכין כדי "ליישב סכסוכים", מחייבת נקיטת יד קשה של בית המשפט, על מנת להרתיע ולהתריאה כי בנסיבות של פגיעה באחר באמצעות סכין ינתנו עונשים כבדים.

            ככלל יש לומר כי  באיזון האינטרסים גובר האינטרס הציבורי, והוא הרתעת הציבור מלהגרר ל"תת תרבות הסכין", אשר פשטה בקרבנו. (ראה ע"פ 7392/02 אהרון נניקשוילי נ' מדינת ישראל , דינים עליון, כרך ס' 665)

לעניינו זה יפים דבריו של בית המשפט העליון בע"פ 6828/00 דניאל לזרוב נ' מדינת ישראל , דינים, עליון, כרך ס' 377 הקובע כי:

"מעשהו של המערער מעשה חמור הוא ביותר, ובתי המשפט מתריעים -  ומוסיפים הם ומתריעים - על תת תרבות הסכין אשר פשטה במחננו. בתי המשפט מטילים עונשי מאסר על הנושאים סכינים על גופם ועל העושים שימוש כנגד זולתם, אך דומה כי השפעתם של גזרי דין אלה אינה מביאה אנשים לשקול מעשיהם הרעים קודם שהם עושים אותם. אפשר הגיעה העת להוסיף ולהחמיר בעונשים, ואולי כך ידעו אנשים מה צפוי להם אם יעשו מעשים כמעשי המערער שלפנינו".

בנסיבות העניין לעיל, אישר בית המשפט העליון את עונש המאסר בפועל  בן- 3.5 שנים שגזר בית המשפט המחוזי על המערער. מידת ענישה זהה נקבעה בע"פ 240/89 אברהם בן שלמה כהן נ' מדינת ישראל , שם אושר עונש של 36 חודשי מאסר בגין 3 דקירות,       ובע"פ 1201/98 חליפה כליפה נ' מדינת ישראל אושר עונש מאסר של 3 שנים בגין שני מעשי דקירה.

בע"פ 8186/01 מדינת ישראל נ' מוחמד אבו דהאש ביטל בית המשפט העליון את פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר הטיל על הנאשם עונש מאסר בעבודות שירות וגזר על הנאשם עונש מאסר של 18 חודשים החורג לקולא וזאת  בהתחשב בהליך השיקום אותו עבר הנאשם שם.