גזר דין בתיק פ 8006/04

1.         ב-29.6.06 מסר כב' השופט עמר, ז"ל, את הכרעת הדין בעניינו של הנאשם. על פי הכרעת דין זו הנאשם זוכה מביצוע עבירה של יבוא סם מסוכן ומאידך גיסא הורשע בביצוע עבירות של קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(1) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית - לפי סעיף 7(א)+(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש].

            כב' השופט המנוח קבע, כי על יסוד הראיות שהובאו בפניו הוכח, כי הסם הובא ארצה מירדן או מארץ אחרת דרך ירדן ומירדן הוחדר ארצה וכי הסם נלקח על ידי הנאשם ואדם נוסף בשם עותמן מקרבת גדר המערכת המשמשת גבול בין ישראל לירדן. הסם המדובר היה, כפי שהוכח בבית המשפט במשקל של 19.735 ק"ג - הרואין. העבירה נעברה בחודש יולי 2000, דהיינו לפני כשש וחצי שנים.

2.         בית המשפט הרשיע את הנאשם על סמך ראיות שהביאה התביעה ולא על סמך הודאתו.

3.         בהחלטה שניתנה ביום 17.08.06, קיבלתי על עצמי לשמוע טיעון לעונש ולכתוב את גזר הדין בתיק הנדון היות וכב' השופט עמר התעתד לצאת לקצבה.

4.         האדם הנוסף, עותמן, נידון בפני כב' השופט יוסף אלון בת.פ. 8084/00 והורשע בביצוע עבירה של החזקת סמים בניגוד לסעיף 7(א) בנסיבות האמורות בסעיף 7(ג) רישא לפקודת הסמים וכן עבירה של קשירת קשר לביצוע הפשע הנ"ל, וזוכה מביצוע עבירה של יבוא הסמים הנ"ל ודינו נגזר בתאריך 4.3.04 ל-13 שנות מאסר לריצוי בפועל וכן נידון לשלוש שנות מאסר על תנאי.

5.         אין מחלוקת שסיכומי הצדדים, לפני הכרעת הדין הושמעו בחודש יולי 2005 והכרעת הדין ניתנה, כאמור, ב-29.6.06, דהיינו לאחר שנה תמימה.

            אין גם מחלוקת שמתן הכרעת הדין נקבע לתאריכים 4.9.05, 27.10.05, 15.11.05, 22.2.06, 22.3.06, 29.3.06, 17.5.06, 5.6.06, 21.6.06, 27.6.06 ו-29.6.06.

            לדעת עו"ד בטיטו, ב"כ הנאשם, נגרם לנאשם עוול ועינוי דין קשה הן בשל התמשכות ההליך והן בשל הדחיות הרבות במתן הכרעת הדין, כך שלבסוף הכרעת הדין ניתנה לאחר שנה.

            כאן המקום לציין שכב' השופט עמר, שדן בתיק, חלה במחלה קשה מאוד שממנה נלב"ע בתאריך 19.10.06. ידוע לי מידיעה אישית שהדחיות במתן הכרעת הדין היו בשל מחלתו הקשה של השופט המנוח וכי בית המשפט העליון נדרש, מספר פעמים, על ידי המאשימה להאריך את מעצרו של הנאשם עד למתן הכרעת הדין.  

6.         לטענת הסניגור, עו"ד בטיטו, יש להקל עם הנאשם במידה רצינית ביותר בשל עינוי הדין שעבר, בנוסף לכך טען עו"ד בטיטו שהנאשם עצור תקופה ארוכה ביותר וגם עניין זה יש להביא בחשבון לעניין העונש.

            לא יעלה על הדעת, לדברי עו"ד בטיטו, שהנאשם יתן היום את הדין וישלח לתקופת מאסר ארוכה כבקשת התביעה, כאשר מדובר בעבירה שבוצעה בחודש יולי 2000, דהיינו לאחר שש וחצי שנים.

7.         הנאשם, יליד פברואר 1979, הורשע בשנת 2000 בביצוע עבירה של הפרת הוראה חוקית ונידון לשלושה חודשי מאסר על תנאי. במאי 2004 הוא נידון לתשלום קנס ולעשרה חודשי מאסר בגין ביצוע עבירות של גניבת רכב, התפרצות למקום מגורים, שימוש במסמך מזוייף, נהיגת רכב מנועי ללא רשיון ובאותו חודש נידון גם בתיק נוסף בגין ביצוע עבירה של גניבת רכב, קשירת קשר לפשע וזיוף סימני זיהוי של רכב ונידון לחמישה חודשי מאסר.

8.         העבירה שעבר הנאשם חמורה עד למאוד ואין לי כל ספק שאם הייתי גוזר את דינו, תקופה קצרה לאחר ביצוען של העבירות, הייתי דן אותו לעונש מאסר, לתקופה ארוכה ביותר המתקרבת לעונש של 20 שנות מאסר וזאת בשל הכמות העצומה של הסם ובשים לב לכך שמדובר בסם קטלני מסוג הרואין.

9.         לטענת ב"כ המדינה יש להחמיר עם הנאשם יותר מאשר עם הנאשם עותמן שנידון ל-13 שנות מאסר לריצוי בפועל והנימוק לכך, שעותמן היה חסר עבר פלילי לחלוטין "וזה היה אירוע ראשון שלו עם החוק והיו לו נסיבות חיים מאוד קשות".

10.       אינני סבור שבשל העובדה שלנאשם שבפנינו יש הרשעות קודמות צריך לדון אותו לתקופת מאסר ארוכה יותר, באופן משמעותי, לעומת תקופת המאסר שנגזרה על עותמן. נהפוך הוא, בשל הנימוקים שיפורטו להלן נראה לי שיש לדון את הנאשם שבפני לתקופת מאסר מעט יותר קצרה מתקופת המאסר שנגזרה על הנאשם עותמאן.

לאור הכלל של אחידות הענישה יש לדון, באופן עקרוני, נאשמים שונים שנידונו על אותה עבירה פחות או יותר לאותו עונש. המקרה שבפנינו יוצא מעט מן הכלל, שכן עינוי הדין שנגרם לנאשם היה גדול וכוונתי לתקופה שחלפה מאז ביצוע העבירה ועד היום ולדחיות הרבות שניתנו, שלא באשמתו של הנאשם, למתן הכרעת הדין ולכך שמתן הכרעת הדין נידחה לא פחות מ-11 פעמים. אני מסכים עם עו"ד בטיטו שהנאשם היה במתח נוראי, במשך שנה שלמה וכל פעם כאשר מועד הכרעת הדין התקרב הישיבה נדחתה. אין באמור לעיל כדי, חלילה למתוח ביקורת על כב' השופט המנוח, ידוע לי שהוא סבל מאוד בשנה האחרונה לחייו וכל פעם שנאלץ לדחות את מתן הכרעת הדין נגרם לו סבל רב.

"יש שהשהיית מתן פסק דין יכולה לגרום לא רק להקלה בעונש אלא אף לביטול הרשעה, בתנאי שהיא מקפחת את הנאשם - ע"פ 125/74, 152/74 מירום, חברה למסחר בינלאומי בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד ל(1) 57. בענייננו אין טענה שיש לבטל את הכרעת הדין המרשיעה.

בפסק הדין הנ"ל נקבע גם שהשהייה במתן פסק הדין יכולה להוות שיקול בהמתקת העונש וכי יש והשיקול הציבורי של קיום משפט הוגן גובר על השיקול הציבורי הדורש הטלת עונשי מאסר ממשיים. בעניין זה הכישלון בהליך המשפטי היה כה חמור שהיה בו כדי לבטל את עונשי המאסר בפועל שהוטלו על שניים מהנאשמים. בית המשפט גם הוסיף בפסק דינו שמאחר והיה מדובר בעבירות כלכליות "נפקותה של מטרת ההרתעה מוטלת בספק, בשל ריחוק הזמן".

במקרה שנדון בע"פ 188/77 ורטהיים נ' מדינת ישראל פ"ד לב(2) 225 נדון עניינו של מערער שפגע בחוסר זהירות בהוך רגל ומיום ביצוע העבירה עד ליום מתן פסק הדין חלפו חמש שנים ( ו לא תשע שנים כמו במקרה שנדון בפנינו). בית המשפט העליון קבע כי "ההשהיה במתן פסק הדין יכולה להוות שיקול בהמתקת העונש יש כמובן לדון בכל מקרה ומקרה לגופו, כאשר התנהגותו של הנאשם מאז האירוע ועד הכרעת דינו תהווה שיקול לעניין המתקת עונשו, ואם היתה זו התנהגות ללא דופי, יהיה בכך משקל רב על ההחלטה בקשר למידת העונש".