גזר דין בתיק פ 4032/05

הנאשם הורשע, על פי הודאתו, בכתב האישום המתוקן, בעבירות  לפי סעיפים 333, 335, 275 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, - חבלה חמורה בנסיבות מחמירות והפרעה לשוטר וכן בעבירה לפי סעיפים 2 ו-3 ובעבירה לפי סעיף 62(1)(2) בצירוף סעיף 38(1) וכן סעיפים 43 ו- 45 לפקודת התעבורה, נהיגה ללא רשיון רכב תקף,  נהיגה בקלות ראש, מסירת פרטים כוזבים והסתייעות ברכב לצורך עוון ופשע.

על פי הנטען בכתב האישום המתוקן, הנאשם והמתלונן הינם קרובי משפחה (בני דודים) ובין המשפחות קיים סכסוך ירושה המהווה רקע למעשים, כמתואר בכתב האישום.

ביום 6.2.05 בשעה 19:10 או בסמוך לאחר מכן,  הגיע הנאשם לחנות למוצרי חשמל בכאבול, בה שהה באותה עת נזיה טהא (להלן: "המתלונן"). הנאשם, שלף מכשיר חד בו הצטייד מבעוד מועד ודקר באמצעותו את המתלונן בבטנו. כתוצאה מהדקירה, נגרמה למתלונן חבלה חמורה, פונה לבית חולים, שם, נמצא כי נגרם לו פצע חודר באורך  כארבעה סנטימטרים בבטנו.

לאחר דקירת המתלונן, נמלט הנאשם ברכב מסוג סובארו, מ.ר. 27-367-53, אשר התברר כי אין לגביו רשיון רכב תקף ואף לא פוליסת ביטוח.

שוטרים אשר ערכו סריקות לאיתור הנאשם פנו אליו, וביקשו שיציג תעודת זהות. הנאשם הזדהה בשם אחר, כמחמד עבד אל כרים, והשיב כי אין בידו תעודת זהות והפנה את השוטרים למטע זיתים סמוך להמשך חיפושיהם.

כאשר שבו השוטרים מהחיפוש הכושל במטע הזיתים הבחין בהם הנאשם, נמלט במכוניתו תוך שהוא מתעלם מהוראות השוטרים לעצור ונהג בנהיגה פרועה תוך סיכון המשתמשים בדרך. מאוחר יותר, עצר הנאשם את הרכב, ניסה להימלט רגלית, כאשר נתפס על ידי השוטרים ועוכב, החל להשתולל,  וניסה להימלט.

לבקשתי, הוכן תסקיר מטעם שירות המבחן, בו צויין, כי ניהל אורח חיים נורמטיבי, הביע צער וחרטה על מעשיו והפנים את קלות הראש בה נהג עת ביצע את המעשים נשוא כתב האישום. קצין המבחן התרשם מכנות החרטה של הנאשם, אשר גילה הזדהות עם המתלונן והנזק שנגרם לו, ואשר הסביר את האירוע בכך ש "במהלך האירוע הפגיעות שחש מנעה ממנו להפעיל שיקול דעת ולהעמיק לגבי השלכות מעשיו". אם כי, "למרות זאת,  אינו מפחית מחומרת מעשיו".

בנוסף לכך, הפנה קצין המבחן למכלול נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של הנאשם, היותו בן לשמפחה ברוכת ילדים, קשת יום, שני הוריו אינם עובדים וחיים מקיצבת הבטחת הכנסה של המל"ל, אימו מוגבלת פיזית כתוצאה מתאונה וכי הנאשם הוא היחיד מבין חמשת אחיו שעבד וסייע בפרנסת המשפחה ובמשימות שונות בחיי היום-יום; אחיו הגדול מובטל עקב פציעה ברגליים, אח אחר נכה והאח הצעיר תלמיד בכיתה י"א. סיכם קצין המבחן את תסקירו בציינו כי שליחתו למאסר בפועל תוסיף על תחושת הפגיעות בה נמצאים הנאשם ובני משפחתו הן כלכלית והן רגשית. לכן, המליץ להטיל על הנאשם עונש מאסר בפועל לריצוי במסגרת עבודות שירות, כעונש מרתיע ומציב גבולות לעתיד.

ב"כ המאשימה בטיעוניה לעונש, טענה בחומרה רבה, הפנתה למכלול המסכת העובדתית, כפי שפורטה לעיל, וביקשה להחמיר עם הנאשם.

כמו כן, הדגישה ב"כ המאשימה כי מעשה הנאשם היה פרי תיכנון ומחשבה תחילה, מתוך רצון עז לנקום ולא אירוע שהתרחש בלהט היצרים.

עוד הדגישה ב"כ המאשימה, כי גם לאחר מעשה הדקירה, המשיך הנאשם בהתנהגותו המסוכנת, והפנתה לאשר התרחש עם מנוסתו מהמקום.

זאת ועוד, הפנתה ב"כ המאשימה לרישומיו הפליליים הקודמים של הנאשם, הכוללים הרשעה בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, וכן, לת.פ 6305/04 (שלום תעבורה - עכו) שם נגזר על הנאשם פסילה מלקבל ו/או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 75 יום בניכוי 30 ימי פסילה מינהלית, ופסילה מותנת של חודשיים על תנאי למשך שנתיים שלא יעבור עבירה בה הורשע או אחת העבירות המפורטות בתוספת הראשונה או השניה לפקודת התעבורה, ויורשע בה.

לסיכום, ביקשה ב"כ המאשימה  לגזור על הנאשם עונש מאסר בפועל לתקופה ממושכת, מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן; כן עתרה להפעלת התנאי התלוי ועומד נגדו מתיק התעבורה בו הורשע, כמצויין לעיל.

הובאו למתן עדות מטעם ההגנה, אבי הנאשם מר טאהא כמאל אשר סיפר, על קיומו של סכסוך בין משפחתו למשפחת אחיו, אשר לדבריו, בעבר סבלה מהתנכלות משפחת האח, וכי  הסכסוך בין המשפחות לא נפתר בשל סירובה של משפחת המתלונן ל"סולחה".

אחי הנאשם, מחמד כמאל טאהא, סיפר כי ביום האירוע נשוא כתב האישום הותקף בחצר בית המשפחה. באירוע זה (אשר התרחש לאחר אירוע הדקירה) נפגע בראשו מאבן וממכת מקל, איבד את ההכרה ונלקח לבית חולים, וכי נגרם נזק לבית משפחת הנאשם כפי שניתן לראות מתמונות שהוגשו (נ/6).

בנוסף לכך, הובא למתן עדות מנהל בית הספר ביישוב טמרה, מר עבד אל ראוף הינדי. לדבריו, מכיר את משפחת הנאשם ונטל חלק בניסיון לעשות "סולחה" בין שתי המשפחות, ניסיון אשר לא צלח, עקב אי הסכמת משפחת המתלונן לגובה הפיצוי.

כמו כן, העיד מעבידו של הנאשם, אשקאר חוסיין, אשר סיפר על מסירותו לעבודה, היותו נאמן ואדם רציני מאוד.

בנוסף, העידה נוחה אבו ג'ומעה, חברת הנאשם מזה כשנתיים. העדה (גרושה ואם לשניים) תיארה את הנאשם כ"אדם טוב" שילדיה חפצים בקירבתו, וכי הוא חסר להם, וביקשה להקל עימו.

ב"כ הנאשם טען כל שיכול דברי זכות למרשו ומבלי להקל ראש בחומרת המעשה, טען, כי מעשה הנאשם נעשה בהתלהמות יצרים, בשל הפגיעות החוזרות ונשנות בבני משפחתו בידי בני משפחת המתלונן.