גזר דין בתיק פ 4/05

א.        הרקע

1.         במסגרת הסדר טיעון שנערך בין הצדדים, הורשע הנאשם על פי הודאתו בעבירות של פציעה בנסיבות מחמירות- עבירה לפי סעיף 334 בצירוף לסעיף 335 (א)(1) לחוק בעונשין תשל"ז- 1977 (שתי עבירות) וכן בעבירה של החזקת סכין שלא כדין- עבירה לפי סעיף 186 (א) לחוק הנ"ל.

על פי המפורט בכתב האישום, שהה הנאשם בשעות הלילה המאוחרות של יום 21/7/05, יחד עם קרוב משפחתו סמוך לכביש באזור המעיין בכפר רינה. אותה עת הגיעו למקום בכלי רכב, בני משפחת סיידה (להלן: "המתלוננים"). בין הצדדים הוחלפו קללות ובעקבותיהן התפתחה קטטה. במהלך קטטה זו שלף הנאשם סכין, אשר הוחזקה בצמוד לרגלו, ודקר באמצעותה שניים מבין המתלוננים. המתלונן בילאל סיידה נדקר בירכו ואילו המתלונן מרואן סיידה נפגע בראשו, גבו ובחזהו. הדקירה בחזהו של מראון הייתה קשה עד כדי כך שהוא נזקק לניתוחים ואשפוז.

2.         עם פתיחת ההליך המשפטי כנגד הנאשם, השכילו הצדדים להגיע להסדר טיעון, במסגרתו תוקן כתב האישום, אשר כלל תחילה עובדות חמורות יותר, ואישום בעבירה החמורה שלפי סעיף 329 (א) (1) לחוק העונשין. הנאשם הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, הורשע על פי הודאתו, כאשר הוסכם, כי במסגרת הטיעונים לעונש, תבקש התביעה להטיל על הנאשם עונש מאסר, בן שנה לריצוי בפועל, ואילו הסנגוריה תבקש להטיל עליו עונש של חצי שנת מאסר, אשר ירוצה בעבודות שרות. עוד הוסכם כי הנאשם יפצה את המתלונן מרואן סיידה בסך 10,000 ש"ח וכן ייגזר עליו עונש של מאסר על תנאי לתקופה משמעותית. על פי הסכמת הצדדים ובהתאם להוראות החוק נתבקש תסקיר שרות המבחן.

ב.         תסקיר שרות המבחן

3.         על פי תסקיר שרות המבחן גדל הנאשם במשפחה נורמטיבית, תוך שהוא מסיים 12 שנות לימוד ואגב כך עובד על מנת לסייע לפרנסת המשפחה. הנאשם הביע חרטה באשר למעורבותו במעשים הפליליים, אך ציין כי התנהגותו נבעה מחוסר יכולת לשלוט בעצמו. התנהגותו של הנאשם נתפסה כבלתי אחראית,אימפולסיבית וחבלנית. התרשמות שרות המבחן הייתה כי הנאשם אינו מצליח להתחבר לפגיעה הקשה והחבלנית בקורבנותיו, הוא מתמקד יותר בהשלכות הפרשיה על עצמו ועתידו. על כן, לא בא שרות המבחן בהמלצות לגבי הנאשם, אולם בתסקיר משלים, צוין כי קיים פן אישיותי בעל פוטנציאל לתוקפנות, אשר הנאשם אינו מסוגל להתחבר אליו, על כן הוא מייחס את האחריות למעשים על אחרים, כאשר הוא רואה עצמו כמי שמתגונן.

ג.         טענות טיעוני הצדדים

4.         ב"כ התביעה מדגישה את החומרה היתרה שבהתנהגותו של הנאשם, תוך שהיא מצביעה על הצורך, עליו דובר רבות, לשרש את תופעת "תת תרבות הסכין", שפגעה בחברתנו, המביאה לפציעות ולעיתים אף לקורבנות בנפש. לשיטתה, צורך זה ימומש רק באמצעות ענישה מרתיעה. לשיטת התובעת, רק אימוץ הרף הגבוה של הסדר הטיעון, שנעשה בין הצדדים, יהא בו כדי למצות את הצורך בהרתעה ומתן ביטוי לחומרת המעשים.

5.         מאידך, מצביע הסניגור על כך כי הנאשם הנו מחוסר עבר פלילי לחלוטין. הנאשם הודה מיד במעשים המיוחסים לו, ובכך חסך זמן שיפוטי יקר. לשיטתו, אין הנאשם חומק מנטילת אחריות על עצמו, כאשר הקושי, עליו הצביעה קצינת המבחן נוגע להתבוננותו הפנימית. הנאשם הביע חרטה עמוקה וכנה והביע אף נכונות ליטול חלק בהליך טיפולי, אשר, משום מה, לא התקבל על דעתה של קצינת שרות המבחן.

6.         מוסיף הסניגור המלומד וטוען, כי לנוכח השינוי שנעשה בכתב האישום המתוקן, תוך החלפת סעיף האישום מן האישום החמור שעל פי סעיף 3298 לחוק העונשין  לאישום  על פי סעיף 334 במצורף לסעיף 335, מן הראוי להקל בעונשו של הנאשם.  הסניגור המציא אסופת פסקי דין, מהם ניתן ללמוד כי בתי המשפט, לרבות בית משפט זה, נטו להקל במקרים דומים ונסיבות הדומות לנסיבותינו.

7.         לשיטת הסניגור, הנאשם הנו אדם נורמטיבי, העובד קשות לפרנסתו ופרנסת משפחתו. מאסר בפועל עלול לגרום לנאשם לצלקות קשות ולתרום למצוקת המשפחה. עוד מזכיר הסניגור כי המתלוננים, אשר נטלו חלק פעיל בקטטה, הופלו לטובה, ולא הועמדו עד היום לדין בגין השתתפותם בקטטה.

8.         לסיום, מביע הסניגור מפיו של הנאשם חרטה וצער, ומבקש את התחשבותו של בית המשפט בנסיבותיו המיוחדות. על כן, מבקשני הסניגור כי אסתפק בגזירת עונש מאסר שירוצה בעבודות שרות. עונש זה, בנסיבות העניין ונסיבותיו האישיות של הנאשם יהא בו כדי להשיג את מטרת הענישה.

ד.         דיון

9.               רבות דובר בפסיקה על חומרתה של התופעה המכונה "תת תרבות הסכין". למרבה הצער, חזיון נפוץ הוא במקומותינו כי צעירים נוהגים להסתובב ברחובות ובמקומות בילוי והתקהלות למיניהם, כאשר הם נוהגים לשאת על גופם סכינים ושאר כלי משחית למיניהם. צעירים אלה, אינם מהססים לעשות שימוש בסכינים שברשותם לצורך פתרון מחלוקות של מה בכך. למעשה, הסכין הפך אמצעי לפתרון מחלוקות פעוטות ערך, תוך גרימת נזקי גוף של ממש עד כדי סיכון חיי המעורבים, ולעיתים אף קיפוח חיי אדם.

בית המשפט העליון עמד על דברים אלה בשורה ארוכה של פסקי דין, אשר, למרבה הצער, עדיין לא הביאו מזור מלא לחברה, הנאלצת להמשיך ולהתמודד עם תופעה חמורה זו.

וכך אומר בית המשפט העליון בע"פ 8314/03 רג'ח נ' מדינת ישראל תק על 2005 (2) 3016:

"בית-המשפט חייב להעלות את תרומתו הצנועה במלחמה הקשה שיש לחברה בישראל באלימות הגוברת והולכת ברחובות ובבתים, ותרומה זו תמצא את ביטויה בעונשים החמורים ששומה עליהם על בתי-המשפט לגזור על מעשי אלימות שפשו במקומנו כמגיפה. עלינו למוד את הרחמים שבליבנו כמידה הראויה להם, והרי ידענו כי כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן. יצא הקול מבית-המשפט ויילך מקצה הארץ ועד קצה. יצא הקול ויידעו הכל כי מי שיורשע בעבירת אלימות יישא בעונש חמור על מעשהו. והעונש יהיה על דרך הכלל כליאה מאחורי סורג ובריח. וככל שייעצם מעשה האלימות כן תארך תקופת המאסר. המערער שלפנינו נטל היתר לעצמו לקטול אדם על סיכסוך של לא-כלום. על מעשהו הרע עליו לשאת בעונש חמור, ולא נמצא לנו הצדק להתערב בעונש שנגזר עליו בבית-המשפט המחוזי."

ואילו בע"פ 2115/05 גינצבורג נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) מוצאים אנו את הדברים הבאים:

"בתי המשפט חזרו והדגישו את הצורך לשרש את "תת תרבות הסכין" אשר פשטה במקומותינו, וזאת על-ידי עונשים קשים, שיהיה בהם להחמיר עם הדוקר ולהרתיע עבריינים פוטנציאלים אחרים (ע"פ 6720/04 מדינת ישראל נ' זחאיק (לא פורסם, ניתן ביום 3.11.04); ע"פ 9133/04 גורדון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 20.12.04)). אכן, התופעה של סכין המשמשת מכשיר לישוב חילוקי דעות או סכסוכים, היא תופעה מדאיגה המחייבת את בית המשפט לתרום את תרומתו למיגורה. אותם צעירים, הנושאים סכינים, ומשתמשים בהם כנגד זולתם, אינם בהכרח עבריינים..