גזר דין בתיק פ 2156/06

הנאשמת מס' 1 הינה חברה לביצוע עבודות פחחות וצביעה של רכבים והנאשם מס' 2 הינו מנהלה הפעיל.

בכתב   האישום   המתוקן   שהוגש  כנגד  הנאשמים נטען כי במהלך התקופה מאז אפריל 2004 ועד אפריל 

2006,   ב- 13   מקרים   נפרדים,   הוגשו  הדוחות  התקופתיים  באחור  וזאת  בהתייחס  לסכומי  מס  של

כ-100,000 ש"ח שלגביהם התעכב תשלום המע"מ.

כל זאת בניגוד בניגוד לקביעות הסעיפים, 117 (א)(6) בהקשר לסעיפים 67 (א), 69, 88 (א) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו - 1975  והתקנות 20, 23 לתקנות מס ערך מוסף, התשל"ו - 1976 וכאשר הנאשם מס' 2 מואשם מכח סעיף 119 לחוק מס ערך מוסף.

בישיבת בית המשפט מיום 12.11.06 הודו הנאשמים בעובדות כתב האישום המתוקן ובעבירה שיוחסה להם בו והורשעו על פי הודאתם.

במסגרת טיעוני התביעה לענין העונש הוגש לבית המשפט עותק של ת.פ. 1130/03 בית משפט שלום חיפה שבו, ביום 2.1.02, הורשעו הנאשמים בגין מעשים הזהים לענייננו ובעבירה זהה, ואשר מתייחסים לתקופות קודמות ונדונו לתשלום קנסות ולהתחייבות כספית.

משמע, כשנתיים בלבד לאחר מתן גזר הדין הקודם ביצעו הנאשמים את מעשי העבירה הזהים שבעניננו, כמפורט בכתב האישום המתוקן.

התובעת עתרה להטיל על הנאשמים עונש של תשלום קנסות מרתיעים וחיוב בחתימה על התחייבות וכן עתרה להטיל על הנאשם מס' 2 עונש של מאסר על תנאי.

התובעת אף העלתה טעמים לענין ההתחייבות שלא נחתמה אך מסתבר כי תקופת ההתחייבות, גם אם היתה נחשבת כבר חלפה בטרם בוצעו העבירות נשוא גזר דין זה.

הנאשם מס' 2 הסביר את ביצועם של מעשי העבירה באורח הזהה כמעט לטיעוניו לעונש בתיק הקודם ואשר עיקרם הוא המצב הכלכלי הקשה אליו נקלעו הוא והנאשמת מס' 1.

הנני רואה בחומרה רבה את מעשי הנאשמים, אשר נראה כי העונש הקודם שהוטל עליהם כלל לא הרתיעם ולאחר כשנתיים חזרו וביצעו מעשים זהים שיש בהם פגיעה חברתית של ממש.

כבר נפסק לא אחת כי אין להבדיל בין גזילת כספי הפרט לגזילת כספי הציבור וכי העושים כן ראויים, בנסיבות המתאימות, למצוי הדין בעונשי מאסר ממשיים ובקנסות כספיים מכבידים (ע.פ. 522/82, סעיד בן מוחמד עזאם נ. מדינת ישראל, פס"ד ל"ו (4) 411).

בע.פ. 624/80, חב' וניס אורנסט נ. מדינת ישראל, פס"ד ל"ה (3) 218 נאמר על ידי כב' הנשיא ברק כי:

"בהטלת עונשי מאסר אלה מביעה החברה המאורגנת את סלידתה מהתנהגותם העבריינית של מעלימי מס ומטביעה עליהם אות של קלון. ידעו נא עברייני הצווארון הלבן כי צווארונו של עושה העבירה הזו אינו לבן והרי הוא כצווארונו של כל פורץ ושודד שהאחד שודד את קופתה של המדינה והאחר שודד את קופתו של הפרט".

בע"פ 254/06, קעדאן נ. מדינת ישראל, (פורסם בנבו) נאמר אף על ידי כב' השופט ג'ובראן כי:

"בית משפט זה פסק לא פעם כי בעבירות כלכליות גובר משקלו של השקט ההרתעתי על משקלן של נסיבותיו האישיות ובכללן מצבו הכלכלי של האדם שדינו נגזר".

הנני סבורה כי אך חסד נעשה עם הנאשם מס' 2 בענייננו, כאשר התביעה לא עתרה להטיל עליו, בין היתר, עונש של מאסר בפועל מה עוד שחזרתו על מעשים זהים ואף טיעוניו בבית המשפט כאן לענין גזירת הדין מצביעים על כך כי לא הפנים כלל את חומרתם של מעשיו ואת מידת הנזק שהינם גורמים לחברה.

אל מול חומרת המעשים המתמשכים על פני תקופה ארוכה, יחסית, ההרשעה הקודמת ושיקולי הענישה, כפי שפורטו לעיל, הנני מתחשבת לענין העונש בהודאתם של הנאשמים, מצבם הכלכלי הקשה ובכך שהמחדל הוסר כליל.