1. הנאשמת הורשעה על-פי הודאתה בהסדר טיעון ב- 9 עבירות של התעללות בקטין וב- 8 עבירות של תקיפת קטין.
2. כדברים האלה עשתה הנאשמת, בת 39, נשואה ואם ל-10 ילדים:
במשך שנים, בתדירות יומיומית, נהגה לקלל את הילדים, להשפילם, לכנותם בשמות גנאי ולנקוט כלפיהם אלימות קשה שכללה סטירות, בעיטות, הכאה באמצעות נעליים, מקל מטאטא וכסאות. מדובר בין היתר בארועים שלהלן:
בחודש יוני 2006, שוחחה בתה בת ה-8 של הנאשמת עם שכן, חרף אזהרת אימה שלא תעשה זאת. הנאשמת צעקה עליה, הורתה לה לשכב על הספה בסלון, אך בתה סרבה לעשות כן. או אז נטלה הנאשמת חבל קפיצה, כרכה אותו סביב גופה של בתה, כבלה באמצעותו את ידיה מאחורי גבה על מנת שלא תתנגד, ובעודה שוכבת היכתה אותה הנאשמת בחוזקה באמצעות מקל מטאטא בכל חלקי גופה. חלק מילדי המשפחה עמדו בסמוך ומררו בבכי. הבת הייתה חיוורת ובכתה, אך הנאשמת לא חדלה ממעשיה, עד שאחד הילדים קרא לאביהם וזה שיחרר את הבת. הנאשמת אמרה לו: "עדיף שאני אהרוג אותה מאשר השכן יהרוג אותה";
במועד אחר בשנת 2006, בשעה ששכבו לישון במיטותיהם, שוחחו ביניהם שניים מן הילדים וצחקו. הנאשמת ביקשה מהם לשתוק כדי שלא יפריעו לאחיהם שישנו בחדר סמוך. משלא נשמעו לה, הביאה הנאשמת מטאטא מן המטבח והיכתה אותם באמצעותו בכל חלקי גופם, חרף נסיונם להתגונן בעזרת השמיכות שבהן התכסו;
במועד אחר, כשאחד הילדים אכל ארוחת ערב, נפלה הצלחת על הריצפה. בתגובה קראה לו הנאשמת "כלב", הורתה לו לאסוף את האוכל בידיו ואמרה לו לבחור בין שתי ברירות: או לאכול מן הריצפה או להישאר רעב;
במועד אחר בשנת 1999, ענתה אחת הבנות לטלפון בניגוד לאיסור שהטילה עליה הנאשמת, ובתגובה, היכתה אותה הנאשמת במקל עד שנחבלה בראשה, דם זב ממנו ונותרה לה צלקת;
במקרה אחר, לפני שנים אחדות, הטיחה הנאשמת את ראשו של אחד מילדיה במשקוף הדלת, בחוזקה, עד שדם זב ממנו;
במועד אחר בשנת 2004, כשאחד הילדים ירק על הריצפה, אחזה הנאשמת בצווארו בשתי ידיה וחנקה אותו במשך כחצי דקה, עד שפניו האדימו ודמעות זלגו מעיניו;
במקרה אחר, נתקלה אחת הבנות ברגלו של אחד הבנים והחלה לבכות. הנאשמת סברה בטעות שהבן עשה כן בכוונה, תפסה בידה מקל המשמש לחיבוט שטיחים והיכתה באמצעותו את בנה בכל חלקי גופו, בעודו שוכב על הריצפה. הנאשמת גם דרכה עליו כשהיא נועלת נעלי בית והורתה לו לשבת בסלון ללא תזוזה חרף בכיו;
במועד אחר, בשנת 1999 או בשנת 2000, הטיחה הנאשמת את ראשה של אחת מבנותיה בקיר, בחוזקה. במועד אחר רדפה הנאשמת אחרי בתה שנמלטה מפניה. הבת סגרה את דלת החדר אשר אליו נכנסה, אך לא הספיקה לנעול אותה. הנאשמת פתחה את הדלת, ומחצה באמצעותה את בתה ששהתה בתווך, בין הדלת לבין הקיר. מזה זמן, לא קוראת הנאשמת לבתה זו בשמה, אלא בשמות גנאי כגון "זבלה", "נבלה". הנאשמת מגרשת את בתה זו באופן תדיר מהבית, ללא סיבה, לא מרשה לאחיה לשוחח עימה ומונעת ממנה לאכול. במקרה אחר, כששוחחה בתה בטלפון, משכה הנאשמת את חוט הטלפון ואיימה על בתה שתחנוק אותה;
במועד אחר בשנת 2002, הרים אחד הבנים את אחת מאחיותיו הקטנות. הנאשמת סברה בטעות שבכוונתו להכות את אחותו, כעסה עליו והורתה לו להניח את אצבעות ידיו על משענת כסא בסלון. לאחר שעשה כן, היכתה הנאשמת על אצבעות ידי בנה בחוזקה באמצעות מקל מטאטא.
3. על כל אלה מבקשת ב"כ המאשימה לגזור על הנאשמת עונש שלא יפחת משמונה שנות מאסר בפועל ומאסר-על-תנאי לתקופה ממושכת; ב"כ הנאשמת מבקשת להסתפק בעונש של מאסר לריצוי בעבודות שירות ומאסר-על-תנאי.
4. בטיעוניה לעניין העונש, ציינה ב"כ המאשימה כי ההתעללות של הנאשמת כוונה כלפי שמונה מתוך עשרת ילדיה. רק הבת הגדולה הנשואה והתינוקת בת השנתיים, לא סבלו מנחת זרועה. מדובר באלימות שיטתית יום-יומית, אכזריות של אם כלפי ילדיה, באמצעות חפצים שנחשבים כנשק קר. לבד מן הפגיעות הפיזיות בילדים, ביקשה ב"כ המאשימה להדגיש את הנזקים הנפשיים שנגרמו להם ושספק אם הזמן יוכל לרפאם. הנאשמת הפגינה אדישות משוועת לכאבם של הילדים, לחוסר הישע שלהם, השפילה אותם, הטילה עליהם מורא, והכל בעקבות מעשי שובבות ילדותיים. לאורך שנים חיים הילדים בפחד מפני אימם, כשגורלם תלוי בגחמות ובמצבי הרוח שלה, כשדווקא היא, יותר מכל אדם אחר, זו שאמורה להגן עליהם.
5. מחוות דעת מאת ד"ר הרסקו לוי, מנהל המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים הרצוג, וד"ר גלפין, הרופאה המטפלת, עולה כי הנאשמת סבלה בעבר ממספר אפיזודות פסיכוטיות מאניפורמיות קצרות וייתכן שהייתה במצב דכאוני לאחר הלידה התשיעית; אך היא כשירה לעמוד לדין. המומחים ציינו בחוות דעתם כי ייתכן שההתפרצויות האלימות היו במסגרת דקומפנסציה פסיכוטית קצרה, אך אין ניתן לקבוע בדיעבד מה היו הנסיבות המדוייקות. מבחנים פסיכודיאגנוסטיים שנעשו לנאשמת העלו כי לעת הזאת אינה פסיכוטית, ונשללה אפשרות של מחלה פסיכיאטרית מג'ורית. בבדיקות והערכות פסיכיאטריות וסוציאליות הסתבר, כי הנאשמת חיה בתנאים של דחק רגשי, ומתמלאים בעניינה קריטריונים של פגיעה טראומטית, אשר עלולים להוות 'טריגר' להתנהגותה האלימה של הנאשמת, לעיתים, כלפי ילדיה. בחוות הדעת הפסיכיאטרית ניתנה המלצה להתערבות פסיכוסוציאלית, פרטנית ומשפחתית, על מנת לעזור לשקם את המשפחה ולממש את הפוטנציאל של הנאשמת.
6. לבד מחוות הדעת הפסיכיאטרית, הוגשה גם חוות דעת פסיכודיאגנוסטית מאת גב' רונית הלפרן, פסיכולוגית קלינית מן המחלקה הפסיכיאטרית לנשים בבית החולים הרצוג. מחוות הדעת עולה כי לנאשמת אינטליגנציה ברמה ממוצעת ופוטנציאל אישיותי טוב ביותר למרות חסכים רגשיים מוקדמים ומשקעים טראומתיים. ניכרים אצלה קווים דכאוניים, העדר כוחות ותחושת שחיקה רבת שנים בשל העדר תמיכה חום ואהבה, ודיכוי מסיבי של הרצון ושל המימוש העצמי. בצר לה, נתנה הנאשמת פורקן למצבורי הכעס שלה באמצעות פעולות תוקפניות כלפי בני ביתה. כך חשה חיוניות מסוימת ושליטה, גם אם באופן מעוות ורגעי. עוד נאמר בחוות הדעת כי אין מדובר בהתנהגות פלילית ולא בכוונה מודעת להרע, אלא בתוצאה אומללה של שילוב נסיבות חיים קשות, רקע תרבותי, נטיות אישיותיות ויחסים זוגיים דיספונקציונאליים שלא זכו לטיפול מקצועי הולם. על-פי חוות הדעת, באותה מידה שהנאשמת הפכה לתוקפן, היא גם קורבן של נסיבות חייה ואישיותה. המומחית סבורה כי טובתם של הילדים וטובתה של הנאשמת מחייבים להימנע מהטלת עונש של מאסר ומהוראה על אשפוז פסיכיאטרי כפוי. בחוות הדעת ניתנה המלצה להחזיר את הנאשמת אל הקהילה בליווי מקצועי, תוך מתן הדרכה וטיפול נפשי וסוציאלי.
7. בחוות הדעת הפסיכודיאגנוסטית נקטה המומחית עמדה שלילית כלפי בעלה של הנאשמת, בציינה כי פנייתו אל לשכת הרווחה שבעקבותיה נחשפה מסכת ההתעללות, נעשתה שלא בתום-לב, אולי כאמצעי לקראת התרת קשר הנישואין. המומחית ציינה עוד, כי הבעל נמנע מלבקר את הנאשמת, או לשוחח עימה בטלפון, כל ימי שהותה ב'מעצר בית' בבית הוריה. המומחית גם תהתה בחוות דעתה על בעלה של הנאשמת, היכן היה במשך כל השנים, הן מבחינת עזרה לנאשמת בגידול הילדים ובתחזוקת הבית, והן בהיותו לכאורה שותף לדבר עבירה.
8. ב"כ המאשימה קבלה מרות על חוות הדעת הפסיכודיאגנוסטית וטענה על גישתה השיפוטית והביקורתית של המומחית כלפי הבעל מבלי לברר לאשורם את הדברים, ומבלי להביא בחשבון כי הלה חי במשך עשרים שנה בין הפטיש לסדן. ב"כ המאשימה טענה כי חוות הדעת היא מגמתית, וכי הבעל הפך בה לנאשם והנאשמת לקרבן. לדברי ב"כ המאשימה, אין הצדקה להסיט את הדיון בחוות הדעת מן הנאשמת אל בעלה ולבטח לא לנקוט עמדה ולהסיק מסקנות, על סמך דברים חד-צדדיים ששמעה המומחית, מבלי שניתן פתחון פה לבעל, זולת שיחת טלפון קצרה, כשמדובר בדינמיקה משפחתית שנמשכה עשרים שנה. לדברי ב"כ המאשימה, המידע שברשותה על אודות מעורבותו של הבעל, אחר מזה שצויין בחוות הדעת. כיוצא בזה, טענה ב"כ המאשימה, שלא היה למומחית לחוות דעתה על כך שטובתם של הילדים הינה להימנע מהטלת עונש פלילי על הנאשמת, לא כל שכן מאסר, מבלי ששוחחה כלל עם מי מן הילדים.
9. אכן, בחוות הדעת הפסיכודיאגנוסטית על אודות הנאשמת, נתפסה המומחית לכמה אמירות גורפות לגבי הבעל, מבלי שהיו אצלה נתונים מספיקים כדי לבססן. אומנם, בהסתמך גם על תסקיר שירות המבחן, בהחלט ייתכן שהנאשמת העתיקה כעס על בעלה והשליכה אותו על ילדיה, אך עניין זה הודגש לעניות דעתי יתר על המידה בחוות הדעת הפסיכודיאגנוסטית. ראוי להדגיש לא פחות את האישיות האגרסיבית של הנאשמת. כפי שטענה ב"כ המאשימה, לא התקף פסיכוטי הביא את הנאשמת למעשיה, אלא מתן דרור למצבורי הכעס שלה ופריקתם באופן מעוות על הילדים חסרי הישע.