גזר דין בתיק פ 1013/05

השופטת ע' סלומון - צ'רניאק

ביום 3.6.07 גזרנו את דינו של הנאשם למאסר עולם לאחר שהרשענו אותו ברצח בכוונה תחילה של אמנון שני ז"ל (להלן: "המנוח") לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") כמפורט בהכרעת הדין שניתנה בעניינו של הנאשם.

הדיון נדחה להשלמת גזר הדין לפי עתירת הצדדים לאחר שהמאשימה הודיעה על כוונתה לעתור לכך שהנאשם ישלם פיצויים לשארי המנוח בהסתמך על הוראת סעיף 77 לחוק העונשין לאמור:

(א) הורשע אדם, רשאי בית המשפט לחייבו, בשל כל אחת מן העבירות שהורשע בהן, לשלם לאדם שניזוק על ידי העבירה סכום שלא יעלה על 228,000 שקלים חדשים לפיצוי הנזק או הסבל שנגרם לו".

 לטענת המאשימה יש לפסוק פיצויים בגובה המירבי הקבוע בחוק העונשין לכל אחד משלושת מילדי המנוח מנישואיו הראשונים ולאשתו השניה, לה נישא המנוח חודשים ספורים לפני הרצחו, ללא קשר למצבו הכלכלי של הנאשם או לנסיבות הרצח וזאת בהתאם להוראת החוק דלעיל ומגמת הפסיקה לעודד את השימוש בו.

ב"כ הנאשם בדעה שבמקרה זה ראוי להימנע מפסיקת פיצויים היות ואליבא דמאשימה הרצח ארע על רקע דרישת הנאשם מהמנוח שיחזיר לו חוב בריבית קצוצה, מפני שלנאשם אין יכולת כספית לשלם פיצוי וכי בשל כך הוא עלול למצוא את עצמו לכשישתחרר יום אחד ממאסרו בגין הרצח - ללא אופק כלכלי, מה שיוביל לקריסתו. ב"כ הנאשם הטעים כי פסיקת הפיצויים תהיה בגדר נקמה גרידא בנאשם ואין לפנינו שום שיקול להצדקת הטלתם.

כפי שנפסק בע"פ 7033/04 יחזקאל מאיר נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3), 4110, לגבי פרשנותו "אין לומר כי הטלת פיצוי מכח סעיף 77 מהווה ענישה נוספת". לכן, אין מקום להידרש כאן לשאלות של גמול, הרתעה נקמה או עונש.

כפי שהוסבר בע"פ דלעיל, מדובר בהכרה גוברת והולכת של בית המשפט בזכותם של נפגעי עבירה - וילדיו ואשתו של הנאשם הם כאלה, על כך אין מחלוקת - לקבל פיצוי על הנזקים הרכושיים, הגופניים והנפשיים שנגרמו להם כתוצאה מקיפוד חיי המנוח בידי הנאשם.

הגם שנפגעי העבירה לא הופיעו בפנינו (על פי הדין השורר גם לא נדרשנו לכך) דומה עלי שנזקם אינו צריך ראייה ולא נכביר על כך מילים. הפגיעה והסבל הקשה שחוו, חווים ויחוו ילדי המנוח ואשתו כתוצאה מרצח המנוח בידי הנאשם ילוו אותם עד אחרית ימיהם. 

לנזק שנגרם לילדי המנוח ולאישתו אין שום קשר לשאלת מידת המוסריות, שהנחתה את המנוח ביחסיו עם הנאשם.

מכל מקום כבר הובהר היטב בהכרעת הדין כי הנאשם יכול היה להימנע בנקל מקטילת חיי המנוח ואין בהתנהגות המנוח כלפי הנאשם שום תירוץ להמעיט ממעשה הרצח או לשלול מילדי המנוח ואשתו פיצוי על הנזק שנגרם להם ממותו בטרם עת בדרך כה אלימה ואכזרית.

גם המצב הכלכלי של הנאשם אינו שיקול שיש להביא במניין. משהונחנו בפסיקת בית המשפט העליון, כי ככלל סכום הפיצוי אינו קשור "מטבעו ביכולת הכלכלית של החייב, כשם שבמשפט אזרחי אין בודקין בקביעת חיוב את יכולתו של החייב ובהליך אזרחי דבר אחרון זה הוא עניין להוצאה לפועל לענות בו", כך גם כשמדובר בפיצוי קא עסקינן אי היכולת הכלכלית אינה יכולה לשמש אמת מידה (ראו ע"פ 5761/05 מג'דלאוי נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3), 1009).

נדגיש כי במקרה הפרטי שלפנינו הטענה בדבר אי יכולתו הכלכלית של הנאשם לא הוכחה כדבעי והיא נותרה מעורפלת ונסמכת אך ורק על דברי הנאשם, שרבות מגירסותיו קרסו במשפט.

זאת ועוד, יש להניח כי הפיצוי המירבי על פי חוק העונשין, אותו בדעתנו לפסוק להלן, לא יכסה במקרה זה את מלוא נזקם של ילדי המנוח ואשתו על רצח האב ובן הזוג, ואין הוא אלא בגדר נחמה פורתא וסימלית לנפגעי העבירה. בעניין זה התבטא בית המשפט העליון בע"פ 3818/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 721 ,עמ' 732-733: "כאשר מדובר בעבירות חמורות, ברור כי ערך הנזק והסבל הטיפוסיים גבוהים בהרבה מתקרת הפיצוי הקבועה בסעיף 77(א ). בכך איזן המחוקק בין רצונו להעניק לקורבן פיצוי כלשהו בגדר ההליך המתנהל על-ידי המדינה, כמעין הכרה חברתית בסבלו, לבין רצונו להימנע מהפיכת המשפט הפלילי למשפט אזרחי, על כל המשתמע מכך מבחינת ניהול ההליך ושמירת זכויותיהם הדיוניות של הצדדים". לכן אין גובהו של הפיצוי צריך להיגזר - אם בכלל - מאורכו של המאסר בפועל אותו ירצה הנאשם, כפי טענת בא כוחו המלומד.

ב"כ הנאשם לא הבחין בטיעוניו בין הפיצוי לילדי המנוח והפיצוי לאישתו. על כן, ובהעדר נימוק לנהוג אחרת, לא מצאנו לנכון להימנע מלפסוק לאשת המנוח את הפיצוי המירבי הקבוע בחוק העונשין או להפחיתו.

אנו מחייבים את הנאשם לפצות כל אחד מילדי המנוח וכן את אשתו בסכום של 228,000 ש"ח. הסכום יופקד לטובת כל אחד מהם בקופת בית המשפט בתוך 30 יום מהיום וישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד זה ועד התשלום בפועל.

הודעה לנאשם זכותו לערער לבית המשפט העליון בתוך 45 יום מהיום.