גורזי נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

פסק דין

1.התובע הגיש (28.6.11), באמצעות ב"כ, תביעה כנגד החלטת הנתבע מ- 15.6.10 הדוחה התביעה לגמלת ה"ה, משהכנסותיו לחודש 8.09 (3,575 ₪) כשגובה הגמלה הוא 1,921 ₪ – הכנסות משכ"ד רעיוני מהקראוונים בהם מתגוררים ילדיו + שוכר.

עוד ביקש להאריך המועד להגשת התביעה, תוך שטען כי התובע זוכר בוודאות כי לפחות פעם אחת הגיש פנייה לביה"ד, אך אינו זוכר אם בענייננו או כערעור על ועדה רפואית.

2.בכתב הגנתו מ- 7.9.11 טען הנתבע להתיישנות, משהתביעה הוגשה יותר מ- 12 חודש לאחר שנדחתה.

לגופא, נטען כי עפ"י הערכת שמאי, הכנסתו הרעיונית של התובע היא ממחצית דמי שכירות, בלא שנלקחו בחישוב המחסנים שבחצר, משבעִת השמאוּת לא הושכרו.

3.בתצהירו טען התובע כי אין לו הכנסה משום מקור, גם לא משכ"ד, אין שום הסכם שכירות המניב לו הכנסה בסך 1,921 ₪, או סכום אחר, ואין שום הכנסה רעיונית בגין קרוואן. בנו גר בקרוואן, ללא היתר, וניתן צו להריסת הקרוואן כשהבן אינו משלם לו שכ"ד.

אף שביקש פינוי הבן – ביהמ"ש לא קיבל התביעה. לא ניתן לממש/להשכיר הקרוואן ולהפיק ממנו הכנסה. פקחי המועצה עושים לו טובה כשאינם הורסים הקרוואן.

יש לפרש תקנה 10 לתקנות ה"ה כאילו הוספו להן המילים: "ובלבד שיש ביכולתו של בעל הנכס להפיק את ההכנסה".

4.ביום 29.4.12 נשמעה בפנינו עדות התובע.

התובע (ע"י ב"כ) ויתר על עדות הבן (לאחר שבתום עדות התובע ביקש להעיד מטעמו את הבן (הגם שלא הוגש תצהירו).

בתום הדיון סיכמו ב"כ הצדדים טענותיהם.

5.להכרעתנו –

א.המל"ל התחשב במחצית ההכנסה הרעיונית בשים לב לכך כי עסקינן ברכוש משותף של התובע ורעייתו.

(מעניין לציין אגב כך, כי כתב אישום שצרף התובע לתביעתו לא הוגש גם כנגד רעייתו).

כך, אין לשכוח כי הנאשם, לאחר שהוקרא לו כתב האישום, טען כי מדובר במבנה "שנבנה ע"י שוכר שלי, ברשותי, על נכס שלי וכן יש במקום גם קרוואן שבני גר בו" (מבנה בגודל 48 מ"ר המשמש כמשרד) – ובהתאם, הורשע עפ"י הודאתו.

באשור המחלקה לשירותים חברתיים (מ.א. דרום השרון) מ- 1.6.10 צוין כי בעבר שימשו המבנים מקור הכנסה עבורו.

כך עולה מנ/1 (הצהרת התובע לנתבע מ- 12.09) כי הבן גר בקרוואן שבשטח התובע, לקרוואן מבנה נוסף שהבן משכיר והבן מקבל על כך 1,600 ₪ שכירות, כי הבן מממן את הוצאות החשמל שלו ושל התובע, וכי בקרוואן נוסף גרה הבת (קרוואן שאשתו רכשה). אין לו רווח מהמושב. הרכב נרשם על שמו כי הנכד שהשאיר לו כסף לרכישתו, היה בחו"ל ולא יכול היה לחתום על העברת בעלות.

כך נטען גם בהודעתו לחוקר המל"ל מ- 13.1.10 (נ/2), תוך שציין כי הבן מקבל 1,600 ₪ לחודש על החדר שמשכיר ובכסף הזה משלם החשמל והארנונה של הבית בו גרים התובע ואשתו.

לטעמנו, די בכל אלה כדי להוכיח מדוע (בדין) דחה הנתבע התביעה.

ראשית ולמעלה מן הצורך, ע"ש התובע רשום רכב. טענתו כי זה בעצם של הנכד וכי הרכב באשדוד וכיוצ"ב – לא הוכחה (ואף לא באו בכלל בפנינו, כהנמקה).