גור ואח' נ' שחר ואח'

1.  ביום 28.11.12 הזמינו התובעות אירוח לקבוצה של אורחים רבים לארוע שבת חתן, שתוכנן לסוף השבוע בימים 15-16.2.13, בבית מלון חופית שבשבי ציון. עבור ההזמנה ולהבטחת קיום הארוע, שילמו התובעות דמי קדימה בסך של 8,000 ש"ח.

ההזמנה בוצעה אל מול נתבעת 2, ששימשה כמנהלת הזמנות של המלון, וזאת על רקע היכרות קודמת וארוכת שנים של התובעות את המלון ואת שירותי האירוח שניתנים בו, לאחר ששהו בעבר מספר רב של פעמים במלון.

יצוין כי על מסמכי ההזמנה נרשמו פרטי המלון מבלי שצוינה זהות הגוף המשפטי המנהל אותו וכך גם צוין בכרטיס הביקור של נתבעת 2 שנמסר לתובעות. יחד עם זאת, בקבלה שנמסרה לתובעות כנגד ביצוע התשלום, צוין בכותרתה פרטי חברה שהיא "התחדשות לגוף ולנשמה בע"מ, ח.פ. 5137577732" (להלן: "החברה").

2.  במהלך החודשים שלאחר ביצוע ההזמנה, עמדו התובעות בקשר עם נציגי המלון, ביקרו במקום ונפגשו עם המנהל בפועל ועם הנתבעות 2 ו-3  לצורך סיכום פרטים אחרונים של הארוע.

במהלך ביצוע ההזמנה ובמהלך כל אותה תקופה, עד לראשית חודש 2/13 דהיינו, כשבועיים לפני מועד הארוע המתוכנן, לא צוין בפני התובעות כי קיימת בעיה כלשהי לקיים את הארוע בהתאם להזמנה.

3. בתחילת חודש 2/13, הודיעה הנתבעת 2 במפתיע לתובעות כי למלון אין רישיון עסק תקף ולפיכך, הארוע מבוטל שכן, לא ניתן לקיימו במלון.

לאור קרבת מועד מתן הודעה זו למועד המתוכנן לארוע, ובלית ברירה, פעלו התובעות למציאת מקום חלופי בדחיפות רבה, ולמזלן אכן התאפשר להן לקיים את הארוע באכסנית הנוער "פוריה" אולם שם עלות הארוע (הזול ביותר שיכלו למצוא באותה עת) עמדה על סכום גבוה יותר, כך שהפרש בעלות הארוע, עמד על כ- 8,000 ש"ח.

4. בתביעה שבפני, מבקשות התובעות לחייב את הנתבעים לפצותן בסך של 16,000 ש"ח הכוללים את החזר המקדמה וההפרש במחיר הארוע, כאשר הנתבע 1 הינו מנהל המלון ובעליו, הנתבעת 2 הינה מנהלת ההזמנות והנתבעת 3 הינה פקידת קבלה.

כתב הגנה מקורי (לקוני למדי יש לומר) שהוגש על ידי הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"), התייחס לחבות כל הנתבעים ובו צוין כי כל הנתבעים הינם עובדים בחברה שניהלה את המלון ולפיכך יש לדחות את התביעה כנגדם, בהיעדר עילה לחיובם האישי בחוב החברה.

כתב הגנה מפורט יותר, אשר הוגש מטעם הנתבע בלבד בבוקרו של הדיון, ובשל כך לא עמד בפני התובעות במועד הדיון,  כלל פירוט רב יותר, כאשר הנתבע אישר כי הוא אכן הבעלים והמנהל של החברה, אולם טען כי אין מקום להטיל עליו אחריות אישית לתוצאות הארוע המפורט בכתב התביעה, שכן האחריות לכך מוטלת על החברה בלבד שהיא אישיות משפטית נפרדת, ואין כל עילה לחייב את הנתבע, אשר עשה ככל יכולתו להפעיל את החברה על הצד הטוב ביותר.

5. כפי שנטען בכתב ההגנה ופורט במהלך הדיון בפני וכפי שעולה ממסמכים שהוצגו בפני, לרבות פסק הדין בהליך הפלילי שיפורט להלן, בחודש 8/12 בשל ארוע הרעלת מזון עליו דווח למשרד הבריאות, ניתן צו הפסקה מטעם משרד הבריאות כנגד המלון וזאת לאור מצב תברואתי ירוד שהתגלה במטבח המלון, בעקבות ביקורת מיום 5.8.12.

על אף הוצאת צו הפסקה מנהלי, המשיכה החברה בניהול העסק במלון, ולפיכך ביום 4.9.12, הוגש כנגד החברה והנתבע כאן, כתב אישום בגין ניהול עסק ללא רישיון תקף וניהול מטבח בעסק בתנאי יצור ותברואה לא נאותים, וכן בגין הפרת צו ההפסקה המינהלי.

(ת"פ (עכו) 29393-09-12 (להלן: "ההליך הפלילי").

6. לטענתו של הנתבע, הוא פעל, במהלך התקופה מאז הוצאת צו ההפסקה, לחידוש הרישיון, באמצעות פתרון זמני של אספקת מזון לארועים על ידי קבלן חיצוני, אולם בשלב מסוים התקבלה הודעת משרד הבריאות כי פתרון זה אינו מקובל עליו ולפיכך, בחודש ינואר 2013 לערך, נאלץ להפסיק לנהל את העסק במקום. דברים אלו גם עולים מפרוטוקול הדיון בהליך הפלילי מיום 26.5.13, בו הודה הנתבע כאן, בשמו ובשם החברה, בעובדות כתב האישום ובהתאם להסדר הטיעון, הוטל קנס על החברה וקנס פחות על הנתבע.

7. לאחר עיון במלוא המסמכים שהוצגו בפני לרבות בהליך הפלילי הנ"ל, אני סבורה כי התובעות עמדו בנטל להוכיח כי אכן יש מקום להטיל חיוב אישי, אולם זאת על הנתבע 1 בלבד.

המדובר במי שהיה מנהל המלון ובעלים יחיד של החברה באמצעותה נוהל המלון, וככזה הוא אחראי למצגים שיצרו בפני התובעות העובדות הזוטרות מטעמו (נתבעות 2 ו-3), כאשר הוא זה שיודע את השתלשלות העניינים אל מול משרד הבריאות ומטפל בכל העניינים הכרוכים בכך, ובהעדר ראיות בענין אין באפשרותי לקבוע דבר לגבי ידיעתן של נתבעות אלו וממילא, הסתרת המידע מהתובעות.

8. באשר לנתבע עצמו, משהודה נתבע זה בתיק הפלילי בכך שהמלון המשיך להתנהל על אף צו ההפסקה וככל הנראה במשך חודשים ארוכים, ובהיעדר ראיה לטענתו שהדבר נעשה בהסכמת משרד הבריאות כפי שנטען בדיון בפני, חובה היה עליו לצפות, בחודש 11/12, מועד ביצוע ההזמנה, ובוודאי שבסמוך לאחר מכן והרבה לפני חודש 1/2013, כי עלולה להיווצר בעיה בקיום הארוע שהוזמן על ידי התובעות, כשלושה חודשים לפי מועד קיומו.

נכון הדבר כי לא בכל מקרה יחויב מנהל לגלות ללקוחות פוטנציאליים את הקשיים בפניו עומד העסק המנוהל באמצעות חברה, ולא כל אי גילוי כזה, יטיל חיוב אישי. אולם, במקרה שבפני, בין היתר לאור היכרות רבת שנים של התובעות עם המלון, ובעיקר לאור העובדה כי במועד ההזמנה כבר חלפו למעלה מ- 3 חודשים ממועד הוצאת צו הפסקה ובינתיים אף הוגש כנגד המלון כתב אישום (!), ובהעדר ראיה להסכמות כלשהן להמשך ניהול המלון על אף צו ההפסקה, צריך היה להיות ברור לנתבע 1 כי קיימת אפשרות סבירה ביותר, שלא ניתן יהיה לקיים את הארוע המוזמן. נראה כי הנתבע, כפי שלצערי קורה לא אחת במחוזותינו, המשיך להפעיל את המלון חרף צו ההפסקה המינהלי, מתוך תקווה שהדברים יסתדרו באופן כזה או אחר, מבלי שהובאה ראיה בפני שהיה בסיס לתקוותו זו.

9. הסתתרותו של הנתבע במקרה זה מאחורי האישיות המשפטית הנפרדת של החברה שבבעלותו,  אין בה לסייע לו שכן, בין אם אלך בדרך של חיוב אישי בגין מצג שווא שנעשה תוך הסתרה מכוונת של מידע שהיה ברשות הנתבע, ובין אם אלך בדרך של הרמת מסך, מקום בו המלון נוהל באותה תקופה בניגוד לחוק, יש בסיס איתן לחיוב הנתבע באופן אישי כלפי התובעות.