גומה נ' אמסלם ואח'

פסק דין

1.לפניי תובענה שהגישה התובעת כנגד הנתבעים, בגדרה עותרת היא לחייבם, ביחד ולחוד, לשלם לה סך 248,756 ₪.

2.ההליכים כנגד הנתבע מס' 1 עוכבו לאחר שניתן כנגדו צו עיכוב הליכים ע"י בית המשפט המחוזי בבאר שבע, במסגרת הליכי פש"ר (ראו החלטתי מיום 27.7.2010). לפיכך, עליי להכריע בתביעה כנגד הנתבעים 2 ו- 3 בלבד (להלן: "הנתבעים").

טענות הצדדים:

3.בכתב תביעתה, ולאחר מכן בתצהיר עדות ראשית מטעמה, טענה התובעת כי היא ובעלה ניהלו עסק למתן הלוואות חוץ בנקאיות וניכיון שיקים, כאשר שותפם לעסק היה מר יצחק אמסלם (להלן: "יצחק") - אביו של הנתבע 1 (להלן: "שרון"). לטענתה, מעל יצחק באמונם, גזל מהם סכומי כסף ניכרים ולאחר מכן "ברח מן הארץ". לטענת התובעת, אחת מן העסקאות שביצעו השותפים במסגרת עסקיהם, היתה מתן הלוואה לבני הזוג סינבטי- הנתבעים, אשר נותרו חייבים לתובעת ובעלה כספים רבים, ואשר להבטחתם הופקדו שיקים בידיו של יצחק. התובעת טוענת כי יצחק הורה לבנו – שרון לפעול לגביית חובם של הנתבעים, ולהעביר את הכסף שייגבה לידי התובעת ובעלה (סעיפים 3-7 לכתב התביעה). לשם כך, הגיש שרון לביצוע, את השיק מושא התובענה – על סך 123,000 ₪ אשר היה משוך על חשבונה של מלכה סינבטי, בלשכת ההוצאה לפועל בחדרה, במסגרת תיק מס' 2-04458-01-3 (להלן: "תיק ההוצל"פ") בו הזוכה היה שרון, על יסוד הסבת השיק מאביו – יצחק (סעיפים 8 ו- 9 לכתב התביעה). הנתבעים הגישו התנגדות לביצוע השטר, והתובענה השטרית אותה ניהל שרון כנגד הנתבעים נדונה בבית משפט השלום בחיפה במסגרת ת"א 5389/02 בפני כב' השופט רניאל (להלן: "התביעה הראשונה").

4.התובעת טוענת כי שרון ניסה "לסחוט" ממנה כסף במהלך ניהול התביעה הראשונה, באופן שאיים עליה כי לא יופיע להיחקר על תצהירו אם לא תחלוק עימו את הכסף שיתקבל מסגרת תביעה זו. לטענת התובעת, לאחר שלא נענתה לדרישותיו, לא הופיע שרון לדיון ותצהירו נמשך מן התיק. התובעת טוענת כי שרון היה המצהיר היחיד בתביעה הראשונה, אולם לאור העובדה שבני הזוג סינבטי "שיקרו לכל אורך חזית המחלוקת" ניתן פסק דין המחייב את הנתבעים לשלם את מלוא הסכום הנקוב בשיק שהוגש לפירעון (סעיפים 7-10 לכתב התביעה).

5.התובעת טוענת כי לאור "התנהגותו הסחטנית והזדונית" של שרון, "הוחתם הוא על המחאת זכות בלתי חוזרת ועל הוראה בלתי חוזרת לפיה כל כספי החוב הפסוק שחבים סינבטי הינם רכושה של התובעת וכי הוא ממחה ומעביר לתובעת באורח בלתי חוזר את הזכות לקבל את מלוא הכספים שייגבו מסינבטי" (סעיף 10 לכתב התביעה). כתב ההמחאה הנטען צורף כנספח ה' לכתב התביעה (המסמך הנ"ל ייקרא להלן "כתב ההמחאה").

6.על כן, לטענת התובעת, הגם ששרון הינו הזוכה בתיק ההוצל"פ, הרי אין לו כל זכות לקבל את הכספים המתקבלים בתיק זה על חשבון החוב (סעיף 12 לכתב התביעה). אולם חרף זאת, לטענת התובעת, הגיש שרון בקשה לסגירת תיק ההוצל"פ, בעידודם של אנשי זרוע מטעם הנתבעים, ללא שהיתה לו כל זכות לכך, וכב' הרשמת מרגולין-פלדמן דחתה בקשה שהגישה התובעת לשפעול ההליכים לאחר סגירת התיק. התובעת אינה יודעת מה קיבל שרון בתמורה לסגירת התיק, אולם לטענתה, יתרת החוב בתיק עמדה על סך 244,185 ₪ נכון ליום סגירתו (נספח י' לכתב התביעה). סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהווה סכום התביעה.

7.שרון טען בכתב הגנתו כי אביו אכן הורה לו לגבות השיק מושא התביעה, אולם זאת על מנת שיעבירם לידיו של אביו – יצחק, ולא לידי התובעת. עוד טען הוא כי הוזמן למשרדו של ב"כ התובעת כאן – עו"ד שפריר, אשר ייצג אותו בתביעה שניהל כנגד הנתבעים (דהיינו בתביעה הראשונה) ושם פקיד ממשרדו בשם מתי לוי, שכנעו לחתום על כתב ההמחאה, בתמורה להעברת סך 25,000 $ (דולר, ארה"ב), מידי הנתבעת, אותם יעביר לאביו, שהיה נתון במצוקה כלכלית. שרון טוען כי הסכים לכך, וחתם על כתב ההמחאה, אולם לא קיבל את התמורה המובטחת, ולאחר פניות מרובות נאמר לו על ידי מתי לוי, כי "העניין ירד מהפרק". שרון טוען כי חשב לתומו שגם המחאת הזכות אינה תקפה עוד, ועל בסיס ידיעה זו נתן תצהירו בתביעה הראשונה, אולם לאחר שגילה שהמחאת הזכות חיה וקיימת, וכי מלוא סכום החוב בתביעה הראשונה יעבור לתובעת על פי המחאת הזכות, לא התייצב הוא לדיון בתקווה שהתביעה תרד לטמיון. שרון טוען כי המחאת הזכות נחתמה ביום 18.05.01, ואילו התצהיר לבית המשפט בתביעה הראשונה הוגש רק ביום 25.08.02, ועל כן הטענה כאילו הוחתם על ההמחאה עקב אי התייצבותו לדיון - משוללת יסוד.

8.עוד טוען שרון כי הוא הזוכה בתיק ההוצל"פ, פורמאלית ומהותית (סעיף 22 לכתב ההגנה מטעם שרון) וכי כספים שהעבירו התובעים לידי עו"ד שפריר והועברו לידי התובעת ובעלה, היו אמורים לעבור אליו מאחר והמחאת הזכות לא היתה תקפה. שרון הוסיף וטען, כי אנשי סינבטי התלוו אליו אל לשכת ההוצאה לפועל וטענו בפניו כי יתרת החוב בתיק הינה 14,000 ₪, ושכנעו אותו לסגור את התיק תמורת סך 10,000 ₪, וכך אמנם עשה וחתם על בקשה לסגירת התיק הגם שהיה מודע לאפשרות הגשת תביעה כנגדו ע"י התובעת (ראו 24 לכתב ההגנה מטעם שרון). על כן טוען שרון כי הכספים המתקבלים בתיק ההוצל"פ הגיעו לידיו כדין, ואילו לתובעת אין כל זכות בהם, הן מבחינה פורמאלית - שכן לא דאגה להזין המחאת הזכות לתיק ההוצל"פ או להירשם כזוכה, והן מבחינה מהותית – לאור העובדה שלא קיבל כל תמורה בעד כתב ההמחאה לאחר שנפל קרבן ל"תרגיל עוקץ" של התובעת ובעלה.

9.הנתבעים טענו בכתב ההגנה שהגישו, כי הטענה היחידה שהעלתה התובעת – בגינה על סינבטי לשלם לה - היא המחאת הזכות, בעקבותיה הועברו זכויותיו של שרון לידיה, ועל כן סגירת התיק על ידי שרון היתה שלא כדין. אולם כיוון שהתובעת לא טרחה מעולם ליידע את הנתבעים או מי מהם אודות ההמחאה, על אף שחלפו כ-7 שנים מיום ההמחאה עד ליום סגירת תיק ההוצל"פ, ולאור העובדה שהנתבעים סילקו את החוב בהסכמה עם הזוכה – דהיינו שרון, בתום לב, הרי מופטרים הם מלשלם לתובעת, שכן לא ידעו אודות המחאת הזכות עד ליום קבלת כתב התביעה, ולא היה עליהם לדעת אודות קיומה. בנוסף, הנתבעים מכחישים את קיומה של ההמחאה מכל וכל (ראו האמור בסעיפים 5-10 לכתב ההגנה מטעם הנתבעים).

10.מעבר לטענה זו הציגו הנתבעים גרסתם אודות נסיבות סגירת תיק ההוצל"פ. לטענתם, לאחר פסק דינו של כב' השופט רניאל בתביעה הראשונה, ועד ליום שבו הגיעו הם להסכם סילוק החוב עם שרון, שילמו הם סך נומינאלי של 133,869 ₪, מלבד התשלום האחרון ששולם לשרון בתמורה לסגירת תיק ההוצל"פ. לטענת הנתבעים, יתרת החוב בתיק נובעת מכך שסכומי כסף ששילמו הנתבעים לא הופחתו מסכום החוב בתיק ההוצל"פ או שהופחתו באיחור. לטענתם, מתווך מטעם שרון הגיע עימם להבנה, ולפיה ייסגר תיק ההוצל"פ תמורת תשלום בסך 20,000 $ - אשר מחציתם שולמו ביום סגירת התיק, והמחצית השניה – במעמד חתימת כתב הסילוק שנערך ביום 05.10.08 בו הצהיר שרון על סילוק טענותיו כלפי הנתבעים. כתב הסילוק הנ"ל צורף לכתב הגנתם של הנתבעים כנספח ב' (להלן: "כתב הסילוק").

הראיות:

11.לתיק בית המשפט הוגשו התצהירים הבאים: תצהיר התובעת, תצהירו של שרון, ותצהירו של בני (ברטי) סינבטי.

12.כן הוגשו לתיק בית המשפט המוצגים הבאים: ת/1 – תצהיר עדות ראשית של שרון בתביעה הראשונה; ת/2 - בקשה למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ שהגיש שרון כנגד סינבטי במסגרת תיק ההוצל"פ מיום 17.07.06; ת/3 - בקשה דומה לעיכוב יציאה מן הארץ מיום 06.07.08 – בשתיהן הוזכרה המחאת הזכות; ת/4 – תצהירו של סינבטי בתביעה הראשונה; ת/5, ת/6, ת/8 - פרוטוקולים של הדיון בתביעה הראשונה; ת/7 – מכתבו של עו"ד שפריר, בהיותו ב"כ התובעת ושרון גם יחד אל ב"כ סינבטי מיום 08.06.08.; נ/1 – בקשה של שרון למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד סינבטי, לה מצורף תצהיר התובעת אודות המחאת הזכות; נ/2 – תצהיר תשובה של סינבטי לדרישה להודות במסמכים מטעם התובעת.

השאלות שבמחלוקת:

13.כעולה מכתבי הטענות ומן התצהירים, השאלות שבחלוקת דנן הינן:

א)האם המחה שרון את זכויותיו לתובעת באופן שלאחר ההמחאה העביר שרון את זכויותיו כלפי הנתבעים לתובעת וחדל מלהיות בעלים בזכויות כלפיהם, ככל שהתשובה לשאלה זו בשלילה, הרי נשמט הבסיס מתחת לעילת התביעה של התובעת.

ב)במידה ואכן הוכח קיומה של המחאת זכות כאמור, האם ידעו הנתבעים על קיומה של המחאת הזכות. הכרעה בשאלה זו דרושה נוכח קיומן של הוראות סעיף 2 (ב) ו 2(ג) לחוק המחאת חיובים התשכ"ט -1969 (להלן : "החוק") הקובעות כדלקמן:

(ב)" פרע החייב את הזכות לממחה לפני שהודיע לו על ההמחאה או שהוצגה לפניו המחאה בכתב מאת הממחה, מופטר החייב זולת אם פעל שלא בתום לב"