גוטפריד נ' מינהל מקרקעי ישראל -

פסק דין

כללי:

1.התובע היה חוכר של קרקע חקלאית. בהתאם להוראות החלטת המינהל מס' 1222 מיום 6.12.10 (להלן: "החלטה 1222") הופסקה החכירה, החוכר נדרש להשיב הקרקע למינהל, הקרקע עברה שינוי ייעוד והחוכר זכאי היה לפיצוי (ההחלטה צורפה לכתב התביעה).

התובע טוען בכתב תביעתו שהפיצוי שקיבל מהמינהל שולם לו באיחור, ועל כך יש לפצותו. המחלוקת אשר עומדת לפני הינה האם אכן שולם הפיצוי באיחור בהתאם להחלטה 1222 וההליכים שהתנהלו בין הצדדים. במידה והתשובה לכך חיובית – האם זכאי התובע לפיצוי, אופן חישובו ושיעורו.

2.ביום 9.10.13 התנהל דיון בתיק. במהלך הדיון נשמעו טענות הצדדים ובימ"ש הציע לצדדים הצעה מהותית לסיום התיק בדרך של פשרה. כמו כן, סוכם שהנתבעת תביא את ההסכם, כפי שפורט בפרוטוקול הדיון, לאישורה של ועדת פשרות וככל שזו תאשר ההסכם, יינתן פסק דין. ככל שלא יתקבל אישור ועדת פשרות, יהיו הצדדים רשאים להגיש סיכומים בכתב ויינתן פסק דין. ההסכם, כאמור, קיבל תוקף של החלטה.

3.ביום 21.10.13 נתקבלה הודעה מאת הנתבעת לפיה הצעתו של ביהמ"ש הועברה לוועדת פשרות, אך מאחר ונדרשת הסכמתו של התובע להצעה, הועברה ההצעה ואופן החישוב שהתווה בימ"ש לתובע, שסירב לקבלה.

4.בעקבות ההודעה כאמור, נתבקשה הנתבעת להעביר לביהמ"ש את אופן החישוב לשיטתה שהועבר לתגובת התובע. לאחר קבלת תגובת התובע, החישובים של שני הצדדים לא עלו בקנה אחד וביום 14.11.13 ניתנה החלטה בה נתבקשו הצדדים להודיע האם הם מבקשים לקיים דיון נוסף, או שדי בסיכומים קצרים בכתב שלאחריהם ייתן בימ"ש פסק דין.

5.ביום 2.12.13 הודיעה הנתבעת שברצונה להגיש סיכומים קצרים והודעה זהה הועברה לביהמ"ש על ידי התובע ביום 24.12.13. בהתאם, נתבקשו הצדדים להגיש סיכומים קצרים כאמור בהחלטה מיום 25.11.13.

6.הנתבעת הגישה סיכומים ואילו התובע בחר להגיש סיכומים שחרגו באופן לא סביר מההיקף שקבע ביהמ"ש בהחלטה מיום 25.11.13, על פיה פעלה הנתבעת. בנסיבות אלו, הורה ביהמ"ש לתובע לצמצם את סיכומיו ואך בהסכמתה של הנתבעת, מבלי שהותרה הרחבת חזית כלשהיא, ניתנה לתובע האפשרות לחרוג מהיקף הסיכומים שקבע ביהמ"ש.

יש לציין, שבין לבין התובע ביקש לצרף מסמכים חדשים ונוספים לסיכומיו ואף לחקור את נציגת הנתבעת על סיכומיה – בקשות שנדחו על ידי ביהמ"ש.

7.ביום 12.1.14 הגיש התובע את סיכומיו ומטעם לא ברור אלו לא הופיעו כמשימה בסל המשימות.

טענות התובע:

8.על פי הנטען בכתב התביעה, לפי החלטה 1222 היה אמור התובע לקבל את הפיצויים בגין החלקה תוך 30 יום מיום מסירתה לידי המינהל. הכספים הועברו לו, לטענתו, באיחור ומכתבי דרישה לתשלום הפיגורים נענו בשלילה.

9.במסגרת סיכומיו מעלה התובע טענות נוספות לפיהן הובהר לו שאם לא יפנה את הקרקע תוך 60 יום ישללו זכויותיו במקרקעין. בלית ברירה חתם ביום 18.4.12 על הסכם ההשבה (להלן: "הסכם ההשבה" או "ההסכם"). אך ביום 18.6.12 חתמה הנתבעת על שטר ביטול זכות השכירות ורק ביום 29.7.12 חתמה על הסכם ההשבה. למרות הבטחות שחלק מהתשלום ישולם סמוך לאחר החתימה על ההסכם, 60% מסך הפיצוי (527,325.18 ₪) (להלן: "התשלום הראשון") שולמו ביום 11.9.12.

10.התובע מוסיף וטוען לעיכוב המו"מ מול המינהל וכן שרק ביום 19.2.13, ובדיוק 40 יום לאחר מועד מסירת אישור תשלום מס השבח (ולא 30 יום), שולמה היתרה של 40% מסך הפיצוי (סך של 353,557.28 ₪) (להלן: "התשלום השני").

11.התובע טוען שנאלץ לחתום על הסכם מקפח בלית ברירה ויש לראות בהסכם כחוזה אחיד מקפח.

12.התובע טוען שאישור המס נמסר לנתבעת מיד לאחר תשלום המס ביום 10.1.13 ובמקביל שלח בא כוחו את האישור לנתבעת ביום 15.1.13. הנתבעת מציינת שקיבלה את האישור ביום 16.1.13. הנתבעת שילמה את יתרת התשלום השני לתובע רק ביום 19.2.13 ולא ביום 9.2.13.

13.התובע מוסיף ומציין, שבהתאם להחלטה 1222 אין כל זכר לחתימה על הסכם השבה לצורך קבלת הפיצוי וכן אין ממש בכך שלא מחק את זכות החכירה. לחילופין, טוען התובע לכך שזכות הפיצוי קמה ממסירת המקרקעין כשהם פנויים מכל שעבוד, זכות צד ג' וחתימת בעל הזכות על הסכם ההשבה ואין כל התייחסות וצורך בביטול רישום החכירה או בהמתנה לאישור תקציבי.

14.לא זו אף זו, לטענת התובע חובת התשלום הינה לכל המאוחר 30 יום מיום חתימתו על ההסכם מיום 18.4.12.

15.לפיכך, מבקש התובע פיצוי בגין האיחור בתשלום הראשון מ- 30 יום לאחר השבת הקרקע לנתבעת (ביום 27.9.11 ), ולחילופין, תוך 30 יום מיום 18.4.12 (המועד בו נמסרו כל המסמכים לידי הנתבעת). דהיינו, מיום 18.5.12 ולא ביום 11.9.12.