גדרי הלכת שיתוף ספציפי בדירת מגורים

לפנינו שלל תביעות.

רקע כללי ומשפטי

הצדדים, נישאו זל"ז כדת משה וישראל ביום 17/05/1993 ולהם 5 ילדים, נכון למועד מתן פסק הדין, אחד קטין.

 בפני בית הדין תביעת גירושין, תביעות בענייני הרכוש והילדים שנכרכו לתביעת הגירושין, ותביעת הכתובה שהגישה האשה.

התביעות הוגשו ביום 01/02/2019. ביה"ד קיים 5 דיונים בימים: 10/03/2019; 04/06/2019; 27/10/2019; 09/02/2020; 16/06/2020.

בדיון מיום 16/06/2020 הושגה הסכמה שהבעל יעזוב את הדירה תוך שמירה על כל זכויותיו, ובכפוף להטלת עיקול על מחצית זכויותיה של האשה בדירה, ותשלום של 20,000 ש"ח, והצדדים יתגרשו.

הגט סודר ביום 07/09/2020.

תביעת כתובה ופיצויי גירושין

דיון בתביעת כתובה מתקיים בזיקה לנסיבות הגירושין. האשה כאמור תבעה גירושין, ורק בחלוף שנה וחצי סודר הגט. אולם, כבר מהדיון הראשון לא היתה מחלוקת שעל הצדדים להתגרש, והעיכוב בגירושין נבע מהצורך של האיש לעזוב את דירת המגורים הרשומה על שם האשה. האיש חשש שעזיבתו תותיר אותו בלי כלום, ודרש לקבל את זכויותיו הנטענות בדירה. לבסוף הסכים האיש לקבל סכום של 20,000 ש"ח כתנאי לעזיבת הדירה. הסכום שולם, האיש עזב, והגט סודר.

האשה טענה בדיונים ובסיכומיה שהאיש הרס את הנישואין במעשיו ובמחדליו. ועל אף שהיא תבעה את הגירושין, יש לחייב את האיש בכתובתה במלואה, ובפיצויי נוסף בגין התנהגותו במשך השנים שהובילה לגירושין. האיש טען שהגירושין הם יוזמה של האשה, ומשכך היא אינה זכאית לכתובה. וציין שהאשה לא הגישה את תביעת הכתובה יחד עם תביעת הגירושין. ורק בדיון נזכרה שהיא זכאית לכתובה. את כתב התביעה הגישה זמן רב לאחר מכן, בחודש אוקטובר 2019.

בדיונים שהתקיימו בבית הדין לא היתה מחלוקת על העובדות היסודיות אלא על משקלן. הצדדים הסכימו שבשנת 2010 האיש עזב את חדר השינה ועבר לישון באופן קבוע בסלון. מאידך, עד שנה לפני הגשת התביעות קיימו הצדדים יחסי אישות מעת לעת. לשם כך האיש היה עולה לחדר השינה של האשה הנמצא בקומה העליונה של הבית. בשנה שקדמה להגשת התביעות, האיש היה חוזר הביתה בשעות של אחר חצות.

האשה טוענת שהאיש עזב את חדר השינה מתוך מרידתו, ומפני שנתן עיניו באחרות. היא מציינת שלפני כעשור מצא לעצמו עיסוק כמעסה, אך בניגוד למצופה מאדם דתי, קיבל כל עבודה כולל עיסוי של נשים בכל חלקי הגוף. בשנים האחרונות מצבו הרוחני הלך והתדרדר, ובמקום לבלות את שעות הערב עם אשתו בביתו, היה מוצא לעצמו עיסוקים מפוקפקים אחרי שעות העבודה עד השעות הקטנות של הלילה.

האיש טוען שעזב את חדר השינה בתקופה שהבית היה פרוץ, והיה חשש לכניסתם של גנבים. אחר כך בחנו הצדדים את האפשרות שיחזור לחדר השינה, אלא שהדבר לא התאפשר בגלל הקושי להכניס למקום 'מיטה יהודית', והאיש המשך ללון בסלון. באשר לעיסוקו כמעסה, טוען האיש שרכש מיומנות זו בעידודה של האשה שדחפה אותו לרכוש לעצמו מקצוע, ואיתרה עבורו הצעות עבודה בלי לברור את המקומות שבהם המעסה עובד עם גברים בלבד.

לטענת האיש, האשה איננה מקפידה על כללי הצניעות ומתייחדת עם גברים במקום עבודתה ובנסיעות משותפות. האשה מכחישה כל קשר פסול עם גבר זר, אך מאשרת שמדי פעם נוצר מצב של יחוד במקום עבודתה, אך מתוך מקרה ולא חלילה מתוך כוונה פסולה.

בטיעוניה כתבה האשה שהאיש חייב בכתובה כדין בעל שמורד מתשמיש, נוטש את אשתו, ורועה בשדות זרים. בטיעוניו כתב האיש שהאשה אינה זכאית לכתובה כדין אשה מורדת ועוברת על דת יהודית.

ביחס לתביעתה לפיצויי גירושין, האשה הפנתה לפסיקות מוקדמות של בתי הדין הרבניים מימי קום המדינה שבהם נכתב שמנהג בתי הדין לפסוק לאשה פיצויי גירושין. האיש הפנה לפסיקות מאוחרות יותר שבהם נקבע שבמצב המשפטי שנוצר לאחר 'הלכת השיתוף' וחוק יחסי ממון, שהאשה מקבלת חלק מהרכוש שנצבר בתקופת הנישואין, בטל הטעם לחייב את האיש בפיצויי גירושין, ובטל מנהג בתי הדין. האשה השיבה שכאשר הפסיקה והחוק האזרחי מובילים לתוצאה שהאשה נדרשת לשלם לאיש, לא בטל הטעם אלא התעצם הצורך לחייב את האיש בפיצויי גירושין.

הכרעה

הנה אין ספק שיחסי הצדדים היו מקולקלים זמן רב לפני הגירושין. האיש טען שעזב את חדר השינה ועבר לקומה הראשונה בזמן ששיפוץ הבית לא הושלם, והיה חשש שגנבים ינצלו את הפרצה ויכנסו הביתה. אך גם לאחר שהשיפוץ הושלם והבית היה מוגן כדבעי, האיש לא חזר לחדר השינה, מפני שהתרגל למקום השינה החדש. כך הודה בדיון. הטענה שהיה קיים קושי להכניס לחדר השינה 'מיטה יהודית' אינה מתקבלת על הדעת. חזקה על בני זוג שחפצים זה בזה שיתגברו על קשיים טכניים על מנת ללון באותו חדר שינה.