גדיר נ' מדינת ישראל

פסק דין

בפניי ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בעכו (להלן: "בית משפט קמא") שניתן ביום 15.3.10 על ידי כבוד השופט אבישי קאופמן בתיק ת"ד 6086-01-10.

הרקע להבאת הנאשם לדין הינו אירוע שהתרחש ביום 9.10.08 בשעה 00:15 עת נהג ברכב משטרתי בנתיב הימני של כביש 79 מכיוון מערב למזרח. באותה עת נסע באותו כביש ובאותו כיוון רכב אחר הנהוג על ידי פייאד בחוס. בשלב מסויים נכנס המערער במהירות לנתיב הימני מבלי שווידא כי הכביש פנוי ובדרך זו חסם את דרכו של פייאד וגרם לתאונה שבה ניזוקו כלי הרכב. כמו כן, נחבלו הנוסעים ופונו לבית החולים לקבלת טיפול רפואי.

על יסוד העובדות הנ"ל, ייחסה המשיבה למערער את העבירות הבאות:

נהיגה בקלות ראש, עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה") ביחד עם סעיף 38(2) לפקודה; סטייה מנתיב נסיעה, עבירה לפי סעיף 40(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "התקנות") וגרימת נזק לגוף ולרכוש, עבירה לפי סעיף 21(ב)(2). לתקנות. כאמור המערער הודה בעבירות הנ"ל והורשע על פי הודאתו.

המערער נידון לעונשים הבאים:

פסילה בפועל למשך 4 חודשים מלקבל ולהחזיק רישיון נהיגה, פסילה של 3 חודשים על תנאי ולמשך שנתיים וקנס כספי בסך 900 ₪.

המערער טוען כי בית משפט קמא החמיר עמו יתר על המידה והטיל עליו עונש של פסילה ממשית לתקופה ארוכה.

המדובר בשוטר שלטענתו הורשע בעבירה של סטייה מנתיב נסיעה למרות שעובדותיו של כתב האישום אינן מגלות עבירה מסוג זה. למרות זאת הוא מיקד את ערעורו ביחס לעונש בלבד.

עוד טען המערער כי הוא הודה בהזדמנות הראשונה וחסך זמן שיפוטי יקר וארוך. למערער עבירה אחת מלפני עשר שנים ופסילת רישיונו לתקופה ארוכה תפגע בתפקודו ובפרנסתו, מה גם שהוא נוהג משנת 1989. אביו של המערער נכה צה"ל הנזקק לטיפולים רפואיים ושאליהם מסיע אותו המערער בעצמו.

המשיבה סבורה כי יש לדחות את הערעור. המערער סיכן את המשתמשים בדרך ובמזל, סטייתו מנתיב נסיעתו לא גרמה לנזק חמור יותר ממה שהתרחש בפועל. המשיבה הפנתה לפסיקה הקובעת כי כלל ערכאת הערעור אינה מתערבת בעונש שהטילה הערכאה הדיונית ואף הפנתה לפסיקה שבה הוטל עונש דומה או אף יותר חמור.

המערער בפנייתו לבית המשפט ביקש שבמידה והערעור יידחה מתבקש בית המשפט לאפשר לו לנהוג ברכבו הפרטי, מאזדה 323 שמספרה 90-646-29, וזאת כדי להסיע את האב שהוא נכה צה"ל לטיפולים רפואיים.

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בפסק דינו של בית משפט קמא ברישום התעבורתי של המערער, ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור.

ככלל, אין בית משפט של ערעור מתערב בעונש שקבעה הערכאה הדיונית אלא במקרים שבהם סטה בית המשפט קמא במידה ניכרת ממדיניות הענישה המקובלת ובעניין זה נאמר שערכאת הערעור:

"...לא תתערב... בנקל בעונש שגוזרת הערכאה הדיונית. התערבות ערכאת הערעור מצומצמת לנסיבות שבהן הערכאה הדיונית נכשלה בטעות או שהעונש שנגזר על ידה חורג במידה קיצונית מן העונשים המוטלים, בדרך כלל, בנסיבות דומות."

ראו ע"פ 1242/97 גרינברג ליאור נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 3.2.98) וע"פ 9097/05 מדינת ישראל נגד ורשילובסקי (ניתן ביום 3.7.06) (2006); ע"פ 3091/08 טרייגר נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 29.1.09); ע"פ 7563/08 אבו סביח נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 4.3.09); ע"פ 7439/08 סלוני נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 4.3.09) וע"פ 5236/05 עמאשה נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 4.3.09) (2009).

על יסוד האמור לעיל לא ניתן לומר כי מתקיימים בעניינו של המערער הנסיבות שמצדיקות התערבות בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית. לכן, אני מחליט לדחות את הערעור ככל שהוא מתייחס לעניין גזר הדין.

המערער ביקש לסייג את עונש הפסילה ולאפשר לו לנהוג ברכב הפרטי כדי שיוכל להסיע את אביו, נכה צה"ל, לטיפולים רפואיים.

בהתחשב במכלול הנסיבות שפורטו בפניי, העובדה שהמערער נוהג מאז 1989 ועברו אינו מכביד כלל ועיקר ובין השאר הצורך בהסעת אביו, נכה צה"ל, לטיפולים רפואיים נראה לי כי יש בנסיבות אלה כדי לענות על הצורך לקיומן של נסיבות מיוחדות לפי סעיף 36א לפקודה. על יסוד העובדות הנ"ל, אני מקבל את הבקשה ומסייג את הפסילה בכך שהמערער יוכל לנהוג ברכבו מסוג מאזדה 323 שמספרה 90-646-29 לצורך הסעת אביו לטיפולים רפואיים בלבד.

בכפוף לאמור לעיל, אני דוחה את הערעור.