גברמדהין עבדי נ' משרד הפנים

פסק דין

1.עתירה זו תוקפת את החלטת המשיב, לפיה העותר אינו אריתראי וכי מירב הזיקות שלו הן לאתיופיה.

2.המשיב מבסס את החלטתו, לפיה מירב הזיקות של העותר הן לאתיופיה על העובדה שבמשך 6 שנים, כאשר העותר היה בן 3 עד 9, התגורר העותר עם משפחתו באתיופיה וכן על העובדה שהוא מדבר את השפה הטיגרינית במבטא אמהרי.

לטעמי, לא די בעובדות אלה כדי להגיע למסקנה, במאזן ההסתברויות (כפי שיפורט להלן), שמירב הזיקות של העותר הן לאתיופיה.

העובדה שהעותר התגורר במשך 6 שנים עם משפחתו באתיופיה, אינה מלמדת שמירב הזיקות הן דווקא לשם, שכן במשך 14 שנים התגורר העותר באריתראה, כך שלא ניתן לומר על בסיס זה שמירב הזיקות הן דווקא לאתיופיה.

באשר לעובדה שהעותר דובר את השפה הטיגרינית במבטא אמהרי, יש לזכור שהעותר התגורר באתיופיה במשך 6 שנים, מגיל 3 עד גיל 9 – שאלה השנים בהן מתעצבת שפתו של האדם, ולכן סביר להניח שאריתראי שחי בסביבה דוברת אמהרית במשך שנים אלה ירכוש מבטא אמהרי לשפתו.

לפיכך אני סבור שהחלטתו של המשיב בעניין מירב הזיקות של העותר לאתיופיה היא החלטה בלתי סבירה, ובמובן זה אני מקבל את העתירה ומבטל החלטה זו של המשיב.

3.עיקר המחלוקת בעתירה זו הוא בדבר נתינותו של העותר.

לצורך זה, ולצורך קביעת יעד פוטנציאלי להרחקת העותר, עושה המשיב, בדרך כלל, שימוש במבחן מירב הזיקות.

לצורך זה, ערך המשיב ראיונות לעותר ולאחר מכן קבע, כי מירב הזיקות שלו הן למדינה מסוימת.

יובהר, כי אין בהכרח זהות בין המדינה אליה יש לעותר את מירב הזיקות לבין מדינת אזרחותו האמיתית.

כאשר לא קיימת זהות כזו, המשמעות היא שניתן להרחיק את העותר לאותה מדינה אליה יש לו את מירב הזיקות, בכפוף לפסיקה הרחבה של בית המשפט העליון ולתנאים שנקבעו, בין השאר, בהלכת אלטאי.

העותר תוקף את קביעת המשיב, ולטענתו קביעת המשיב בדבר מירב הזיקות שלו אינה סבירה וכי הוא, העותר, הוכיח כי מירב הזיקות שלו הן למדינה אחרת, שאזרחיה נהנים בישראל ממדיניות אי ההרחקה.

לצורך הכרעה בשאלה האם החלטת המשיב בדבר מירב הזיקות של העותר היא סבירה, יש תחילה לקבוע את אמות המידה שעל המשיב לעשות בהן שימוש לצורך קביעת מירב הזיקות של העותר.

כלומר, יש לבחון את רמת ההוכחה הנדרשת מן העותר ומאחרים שכמותו, לצורך הוכחת נתינותו או מירב הזיקות שלו למדינה לה הוא טוען.

בעניין זה תיתכנה שלוש אפשרויות:

על העותר להוכיח את זיקתו למדינה לה הוא טוען, ברמה המקובלת במשפט הפלילי, כלומר מעבר לכל ספק סביר.

על העותר להוכיח את זיקתו למדינה לה הוא טוען, ברמה המקובלת במשפט האזרחי, כלומר במאזן ההסתברויות.

על העותר להוכיח את זיקתו למדינה לה הוא טוען, ברמה המקובלת בדיני הפליטים, כפי שנקבע בפסיקה זרה אליה הפנה ב"כ העותר, כלומר ברמה הנמוכה מזו המקובלת במשפט האזרחי, ויש האומרים ברמה העולה עד כדי 10%.

ראשית, אני סבור שרמת ההוכחה הנדרשת בענייננו אינה יכולה להיות דומה לרמה הנדרשת בדיני הפליטים.