גבריזגה(אסיר) נ' רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול, היחידה המשפטית, משרד הפנים.

פסק דין

ההליך

1.העותר מבקש להורות למשיב לבטל את צו הגירוש שהוצא נגדו, ולהורות על שחרורו ממשמורת, בעקבות החלטה מיום 16.6.13 על גירושו והפעלת נוהל מסתננים המעורבים בעבירות פליליות, שבעקבותיהם הוחלט על צו הגירוש ועל השמתו במשמורת.

העובדות

2.העותר הינו אזרח אריתראי, שנכנס לישראל ביום 29.9.10, הונפקו לו אשרות שהייה מעת לעת, בהתאם למדיניות אי הרחקת נתיני אריתריאה.

ביום 30.12.12 נעצר על ידי משטרת ישראל בעקבות תלונת אשתו, שהוא איים על חייה עם סכין, ואמר שיחתוך אותה, החזיק כוס בידו ואיים שאם מישהו יבוא הוא יהרוג אותה. בעבר, היכה את בתם וכשאמרה לו להפסיק, היכה אותה וזרק עליה דברים, ובפעם אחרת שם יד על הילדה וכמעט חנק אותה, הרביץ לאשתו בכך שסטר לה ומשך לה בשיער, שנה קודם לכן היכה אותה במטריה, ושנה וחצי לפני הגשת התלונה, בעודה בהריון, הצמיד סכין לצווארה והכריח אותה לשכב עם סכין לצווארה לאחר שחשד בה כי היא בוגדת בו.

העותר נעצר על ידי משטרת ישראל, הוגש נגדו כתב אישום שהתייחס לארבעה אירועים, הכוללים תקיפה הגורמת חבלה של ממש כלפי אשתו, שני אישומי תקיפה סתם ושתי עבירות איומים, הוא נעצר עד תום ההליכים, ובתאריך 5.3.13 הודה, לאחר הסדר טיעון, בעובדות כתב אישום מתוקן, שכלל אישום אחד, הורשע בעבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש ועבירת איומים נגד אשתו, והוטל עליו מאסר בפועל למשך ששה חודשים מיום מעצרו ומאסר על תנאי למשך ארבעה חודשים.

בעקבות אותם מעשים הופעל נגדו נוהל מסתננים המעורבים בעבירות פליליות, והוחלט להורות על גירושו מן הארץ ועל החזקתו במשמורת, שאושרה מעת לעת על ידי בית הדין למשמורת.

טענות הצדדים

3.בעתירה טען העותר כי לא היה מקום להורות על גירושו ועל השמתו במשמורת, על פי החוק למניעת מסתננים ונוהל מסתננים המעורבים בעבירות פליליות, בשל העובדה שמצבו דומה למצב של פליט, בשל הסכנה הנשקפת לו אם יוחזר לאריתריאה ומדיניות הממשלה להימנע מהרחקת נתיני אתיופיה, שבגינה ניתנו לו אשרות שהייה מאז כניסתו לארץ ועד למעצרו. בנסיבות העניין הוא הורשע רק בגין אירוע אחד ותקיפה הגורמת חבלה של ממש ואיומים כלפי אשתו, לא היה בכך כדי להצביע על סכנה לביטחון הציבור, במידה המצדיקה גירוש והשמה במשמורת, ויש להתייחס אליו כאל פליט שרק במקרים חמורים ביותר ניתן לשלול מהם את עמדתו כפליט.

4.ב"כ המשיבים טענה שההחלטות התקבלו כדין, על פי החוק והנוהל הנ"ל, בשים לב לחומרת המעשים כפי שהם עולים, לא רק מהרשעתו אלא גם מהראיות שבתיק החקירה, שיש בהן משום ראיות מנהליות סבירות, על פיהן ניתן לקבוע כי הוא ביצע את המעשים הנ"ל לצורך הפעלת החוק למניעת הסתננות והנוהל למסתננים המעורבים בעבירות פליליות.

5.בינתיים, לאחר סיום הדיון בעניין, התקבל פסק הדין של בית המשפט העליון ביום 16.9.13, בבג"ץ 7146/12, אדם נ' הכנסת ואח', בו נקבע כי סעיף 30א' לחוק למניעת הסתננות בטל וכי יש לראות את צווי הגירוש שהוצאו מכוח חוק זה כאילו ניתנו מכוח סעיפים 13(ב) ו-13א(ג) לחוק הכניסה לישראל.

כמו כן, נקבע בפסק דין זה כי הרשויות תידרשנה לבחון באופן פרטני את עניינם של המוחזקים במשמורת, לפי עילות השחרור, הסייגים להן והמועדים הקבועים בחוק הכניסה לישראל, מתוך הנחה כי הדבר ייעשה במהירות הראויה, וככלל, תוך תשעים ימים ממועד מתן פסק הדין לכל המאוחר, וככל שלא מתקיימים הסייגים הקבועים בסעיף 13.(ב) לחוק הכניסה לישראל, יורה הממונה לביקורת הגבולות על שחרורו של המוחזק בערובה.

במצב זה, הודיע ב"כ המשיבים כי עתידה להתקבל החלטה חדשה בעניינו של העותר לפי חוק הכניסה לישראל, ועל כן יש למחוק את הערעור. מנגד טען ב"כ העותר כי יש לבטל את צו הגרוש ללא דיחוי.

6.לאחר ששקלתי את העניין, נראה לי שאף שפסיקת בית המשפט העליון אינה מתייחסת במפורש ובמישרין להליכים שנפתחו לפני מתן פסק הדין, היא יצרה מצב חדש מן ההיבט המהותי הנוגע לבטלות סעיף 30א' לחוק למניעת מסתננים, וביחס לטיפול במכלול המסתננים השוהים במשמורת, שעניינם ממתין להחלטה בהתאם לפסק הדין של בית המשפט העליון.

גם ביחס להליכים תלויים ועומדים לא ניתן לנתק את עניינם מהמצב שנוצר לאחר מתן פסק הדין של בית המשפט העליון, מבחינת האפשרות לשחרור ממשמורת בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון. אינו דומה שוהה במשמורת, שאמור לשהות עד שלוש שנים במשמורת, לשוהה שעניינו צריך להתברר תוך 90 יום לפי חוק הכניסה לישראל, כאמור בפסק הדין של בית המשפט העליון.

עם זאת, במקרים חריגים בהם אין הצדקה להמשך מעצר ולו לתקופה קצרה, ניתן וראוי לדון בעניינם ללא דיחוי או להורות על החשת הטיפול בעניינם, תוך פרק זמן קצר מ-90 יום שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון.

דיון

7.בנסיבות העניין, ובלי להביע דעה ביחס לעתירה לגופה, נראה לי שיש לאפשר למשיבים למצות את הבירורים הדרושים לקבלת החלטה במצב החדש שנוצר, במהירות הראויה, בשים לב לתקופה בה שוהה העותר במשמורת, ובשים לב לכך שהעתירה הוגשה והסתיים בה הדיון, בטרם ניתן פסק הדין הנ"ל של בית המשפט העליון.

בנסיבות העניין, נראה לי כי יש לסיים את הבירור וליתן החלטה תוך 21 יום מיום קבלת פסק דין זה, וכך אני קובע.