ג'רייס ואח' נ' מע"צ - החברה הלאומית לדרכים בע"מ ואח'

השופט ד' מינץ:

         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט כ' סעב) מיום 14.10.2016 בת"א 1892-10-12, במסגרתו נדחתה תביעתם של המערערים לפיצויים בגין "סבל" מאת המשיבים.

1. המערערים, אב ובנו, הינם הבעלים הרשומים של המקרקעין בחלק מחלקה 14 בגוש 18765 המצויים בתחום הרשות המקומית של הישוב כפר יאסיף (להלן: המקרקעין). המערערים רכשו את המקרקעין ששטחם 1,802 מ"ר בשנת 1966, והבעלות בהם נחלקת באופן שמערער 1 הוא הבעלים של 1,174 מ"ר ומערער 2 הוא הבעלים של 628 מ"ר הנותרים.

2. ביום 19.12.1957 פורסם על ידי שר התחבורה צו הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח)(כביש לכפר יסיף וכוויקט), התשי"ח-1957 (להלן: הצו) בדבר הפקעת חלק מהמקרקעין לצורך סלילת כביש מס' 70 בקטע צומת כפר יאסיף (להלן: הפרויקט), וזאת בהתאם לפקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943 (להלן: פקודת הדרכים). השטח שהופקע עמד על פחות מ-25% מהמקרקעין, ושימש לחניה ולשמירה על מרחק בין הבניין המסחרי הבנוי במקרקעין לבין הכביש העובר במקום. חרף מתן הצו בשנת 1957, הערת אזהרה על דבר ההפקעה לפי הצו נרשמה בלשכת רישום המקרקעין רק ביום 13.2.1983, קרי לאחר רכישת המקרקעין על ידי המערערים בשנת 1966. תפיסת החזקה במקרקעין בפועל לצורך ביצוע הפרויקט התבצעה על ידי משיבה 1 (להלן: המשיבה) רק ביום 25.5.2010.

3. ביום 8.2.2011 פנו המערערים לשר התחבורה בבקשה למתן פיצויים בשל גרימת "סבל" בגין ההפקעה, בהתאם לסמכותו מכוח סעיף 7 סיפא לפקודת הדרכים (להלן: פיצויי סבל). בטרם מתן החלטה על ידי שר התחבורה, ביום 16.2.2012 הציעה ועדת הפיצויים של המשיבה (שהיא זו הנושאת בחובת תשלום הפיצויים, להלן: הוועדה), לפנים משורת הדין, לשלם למערערים פיצויי סבל בסך של 3,500 ש"ח בעבור הקרקע שהופקעה, וכן סך של 13,021 ש"ח בעבור שווי המחוברים במקרקעין. המערערים דחו הצעה זו והמתינו להחלטת שר התחבורה. נוכח האמור, ביום 11.9.2013 התקבלה החלטה עקרונית על ידי הוועדה להמליץ לשר לשלם למערערים פיצוי סבל. בהתאם לכך, ביום 19.12.2013 החליט שר התחבורה לקבל את המלצת הוועדה והורה למשיבה לשלם למערער 1 פיצויים בסך של 2,397 ש"ח ולמערער 2 סך של 1,282 ש"ח, ללא פיצוי בעבור המחוברים. ברם, המערערים סברו, בהתבסס על חוות דעתו של שמאי מטעמם, כי הם זכאים לקבל פיצויים בסך של 1,624,706 ש"ח, ועל כן הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי.

4. שלוש מחלוקות עיקריות עמדו בבסיס ההתדיינות בבית המשפט המחוזי: גודלו של השטח שהופקע; המועד הקובע לאומדן הפיצוי; גובה הפיצוי. באשר לגודל השטח, טענו המערערים כי השטח שהופקע גודלו 260 מ"ר, כולו מתוך החלק המצוי בבעלותו של מערער 1. מנגד, טענו המשיבים כי השטח שהופקע עמד בסך הכל על 235 מ"ר, כאשר 60 מ"ר מתוכם נתפסה בשנות ה-80 של המאה הקודמת לצורך הרחבת כביש 70, והיתרה בגודל 175 מ"ר נתפסו ביום 25.5.2010 כדי להקים כיכר בכניסה לכפר יאסיף ולהרחיב פעם נוספת את כביש 70.

5. באשר למחלוקת בדבר המועד הקובע לאומדן פיצויי הסבל, המערערים טענו כי זכויותיהם במקרקעין נרכשו בשנת 1966, מועד שבו טרם נרשמה הערת אזהרה בגין ההפקעה בלשכת רישום המקרקעין, ועל כן לא ידעו ולא יכלו לדעת עליה. מכיוון שהזכות לפיצויי סבל לפי פקודת הדרכים קמה עם פרסום תכנית המייעדת את המקרקעין לצורכי דרך, או עם ביצוע ההפקעה, אזי המועד הקובע לא יכול להיות יום הוצאת הצו, ודאי לא במקרה שבו חלפו 53 שנים מיום הוצאת הצו ועד ליום ההפקעה בפועל. לטענתם, השתהות המשיבים במשך 53 שנים מהווה, בין היתר, פגיעה בלתי מידתית בזכות הקניין שלהם, הפרה של חובת הנאמנות שחבה להם הרשות ופעולה בהיעדר שקידה סבירה, המביאה לביטול ההכרזה משנת 1957. ברם, נוכח העובדה שלא ניתן כיום להשיב את המצב לקדמותו, המועד הקובע לאומדן גובה הפיצוי הוא יום תפיסת החזקה בפועל, קרי יום 25.5.2010.

6. מנגד, טענו המשיבים כי טענת המערערים לפיה מגיעים להם פיצויי סבל בהתאם לערך המקרקעין במועד תפיסת החזקה בהם בשנת 2010 מנוגדת לפסיקת בית משפט זה, בה נקבע מפורשות שהמועד הקובע לחישוב פיצויי סבל הוא אך ורק מועד תחילת צו ההכרזה, ובענייננו – יום 19.12.1957. מכל מקום, המערערים לא הוכיחו כי נגרם להם נזק עקב ההפקעה. עוד נטען כי המערערים ידעו בשנת 2004, לכל המאוחר, על קטע הדרך המוכרז אותו זכאים המשיבים להפקיע ולתפוס בו חזקה לפי צו ההכרזה משנת 1957, וכן ידעו על שינוי הייעוד לפי תכנית המתאר המאושרת של קטע זה – מייעוד חקלאי לדרך. במועד זה היה על המערערים להגיש תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, בגין ירידת ערך המקרקעין נוכח שינוי הייעוד. כמו כן, נטען כי מצבם של המערערים רק השתפר עקב ביצוע ההפקעה וביצוע הפרויקט, שכן תכנית המתאר ששינתה חלק מהחלקה לייעוד של דרך גם הוסיפה לחלקה זכויות משמעותיות למגורים ובכך השביחה אותה. על כן, המערערים אינם עומדים בקריטריונים לתשלום פיצויי סבל. בנוסף, לאור החלטת שר התחבורה מיום 19.12.2013 לפסוק למערערים פיצויי סבל, אין לתובעים עוד עילת תביעה כלשהי, וממילא עומדת למשיבים חזקת התקינות המנהלית, שלא נסתרה במקרה זה.

7. באשר לגובה הפיצוי, טענו המערערים כי הם זכאים, בהתבסס על חוות דעת של שמאי מטעמם, לפיצויים בסך כולל של 1,624,706 ש"ח על פי הפירוט הבא: פיצוי בסך של 260,000 ש"ח בגין הפקעת 260 מ"ר; פיצוי בסך של 300,000 ש"ח בגין ביטול מקומות חניה ופגיעה בנגישות; פיצוי בסך של 300,000 ש"ח בגין מטרדי רעש וזיהום אוויר; פיצוי בסך של 564,706 ש"ח בגין אובדן הכנסות מחנויות; ופיצוי בסך של 200,000 ש"ח בגין היעדר אטרקטיביות לבניה עתידית. מנגד, המשיבים טענו כי אין מקום להתערב בגובה הפיצוי שנקבע על ידי השר.