ג'ורגורה איליא נ' הנזירות הפרנציס

פסק דין

השופט זיאד הווארי:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין לשכירות, אשר ניתן ביום 31/05/09 בתיק ש. 1/08 (כב' השופט אברהים בולוס).

1.להלן רקע עובדתי בתמצית:

א.המשיבה הינה הבעלים החוקיים של מבנים שונים הקיימים על חלקה 27 בגוש 16513 אדמות נצרת.

ב.המערערים הינם דיירים מוגנים של המבנים הנ"ל, אשר משמשים אותם לצורך טחנת קמח וכבית מסחר (להלן: "המושכר").

ג.הסכסוך אשר פרץ בין הצדדים נוגע לסככה אשר הקימו המערערים בחלקו האחורי של המושכר (להלן: "הסככה").

ד.בהליך קודם אשר הגישה המשיבה נגד המערערים במסגרת ת.א. 5372/05 בית משפט השלום בנצרת, עתרה המשיבה להורות על הריסת הסככה, וכן להורות על פינויים של המערערים מהמושכר (להלן: "ההליך הקודם").

ה.ביום 12/04/07 ניתן פסק דין בהליך הקודם על ידי כב' השופט אשר קולה, ובו נתקבלה התביעה בנוגע לסככה, ובית המשפט הורה להרוס את הסככה תוך 60 יום מיום פסק הדין (להלן: "פסק הדין בהליך הקודם").

ו.בסעיף 22 לפסק הדין בהליך הקודם קבע בית המשפט, כי הוכח בפניו שהמערערים בנו את הסככה במועד כלשהו לאחר תחילת שנת 2003, ולא הוכח כלל כי מדובר היה בשחזור או בשיקום של סככה קודמת. בסעיף 34 לאותו פסק דין הורה בית המשפט למערערים להרוס את הסככה שנבנתה על ידם ללא היתר כדין וללא הסכמת הבעלים, וזאת תוך 60 יום מיום פסק הדין.

ז.המערערים לא השלימו עם פסק הדין בהליך הקודם, והגישו ערעור לבית משפט זה, וביום 12/11/07 ניתן פסק דין במסגרת ע"א 1136/07 ובו אימץ בית משפט זה את פסק דינו של בית משפט קמא.

ח.המערערים לא אמרו נואש, והגישו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט זה, וזאת לבית המשפט העליון, וביום 04/05/08 נדחתה בקשה זו.

2.ההליך בפני בית משפט קמא:

א.חרף קיומו של פסק הדין הנ"ל, הגישו המערערים ביום 08/01/08 בקשה לבית הדין לשכירות, בה ביקשו כי יתן להם הרשאה לבצע שינויים במושכר (התקנת הסככה) מכוח סמכותו לפי סעיף 37 (א) (5) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל"ב – 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"). למעשה עתרו המערערים מבית הדין לאשר בדיעבד את בניית הסככה ולחילופין לתת הסכמה להקמת סככה חדשה במקום הסככה שתיהרס.

ב.בדיון שהתקיים בפני בית משפט קמא ביום 11/03/09, הגיעו הצדדים לידי הסכמה, על פיה מאחר ואין ביניהם מחלוקת עובדתית, יגישו סיכומים בכתב, ובית המשפט יתן פסק דין בכל השאלות המשפטיות שבמחלוקת.

3.פסק דינו של בית משפט קמא:

בפסק דין מפורט ומנומק, עמד בית הדין לשכירות (להלן: "בית הדין") על טענות הצדדים, ניתח את הוראות סעיף 37 (א) (5) הנ"ל, והגיע בסופו של יום למסקנה כי יש לדחות את תביעת המערערים. באשר למשמעות המונחים תיקונים או שינויים שבסעיף 37 (א) (5) דלעיל, קבע בית הדין, בהתבססו על הפסיקה אשר נקטה בגישה המרחיבה אשר לפיה אין להתיר שינויים החורגים מאלה הנעשים במהלכם הרגיל של העסקים, כי שינויים אינם כוללים התקנתה של סככה אלא רק פעולות החיוניות וההכרחיות לשמירה על המושכר או כדי לאפשר שימוש סביר במושכר שאינו חורג משימושי העבר המוסכמים בין הצדדים.

לעניין עתירתם של המערערים לקבלת אישור בדיעבד להתקנת סככה אשר הוקמה בניגוד לחוק, קבע בית הדין כי אין חולק שהתקנת סככה טעונה היתר, וכי ראוי להציב תנאי סף להפעלת סמכותו של בית הדין לאישורם של שינויים בדיעבד, בכך ששינויים או תיקונים אלה אינם טעונים היתר על פי דין. למסקנה זו מצא בית הדין חיזוק הן בפסיקה והן בהוראת סעיף 38 (ד) לחוק הגנת הדייר, אשר הגביל את בית הדין להתיר התקנת תורן או דוד על גג הבניין, כאשר פעולות אלו אין בצידן חובה לקבלת היתר. נוכח האמור, קבע בית הדין כי תביעת המערערים חסומה גם מהטעם כי הם הקימו את הסככה ללא היתר, המרו צו ברור הקבוע בפסק דין, על כן בית הדין אינו מוסמך להכשיר בנייה בלתי חוקית.

לעניין סבירות הסירוב: קבע בית הדין כי אכן סעיף 37 (א) (5) לחוק הגנת הדייר, מאפשר לדייר לפנות לבית הדין לקבלת אישור להרשות בדיעבד לדייר ביצועם של שינויים, ככל שאין בצד סירובו של בעל הבית טעם סביר, או שבעל הבית מתנה את השינויים בתנאים בלתי סבירים. עם זאת, קבע בית הדין כי על המערערים נטל ההוכחה לשכנע בדבר חוסר סבירותה של עמדת המשיבה. בית הדין המשיך וקבע, כי לצורך בחינת סבירות עמדת המשיבה, על בית הדין להיכנס בנעלי בעל הבית, לשקול את שיקוליו ומניעיו, ולהכריע באם אלה ראויים ומתקבלים על הדעת. בית הדין המשיך וקבע, כי בחינת עמדת המשיבה, חייבת להיות בנקודת זמן הנוכחית, דהיינו לאחר מתן פסק הדין, וכי גם אם יקבל את טענות המערערים שאין בסככה כדי לפגוע בקניינה של המשיבה, וכי היא הכרחית לניהול עסקיהם, הרי במצב אשר בו ניתן פסק דין חלוט וסופי המורה על הריסת הסככה, זה לשיטתו של בית הדין, מהווה שיקול כבד ומכריע לטובת המשיבה, אשר סמכה על פסק דין שניתן כדין. בית הדין קבע עוד, כי מתן היתר למערערים, טומן בחובו חתירה תחת פסק הדין שניתן, דבר שאין להלום וכי אין זה סביר בהשקפתו של בעל בית שיוותר על זכות שצמחה לו בפסק דין. עוד קבע, כי גילוי נכונות והבנה לעמדת המערערים, אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם עמדת המערערים עצמם שהפגינו התעלמות מוחלטת מקיומו של פסק דין סופי ומוחלט, שבנו ללא קבלת היתר, מבלי שטרחו לפנות למשיבה מבעוד מועד לקבלת אישורה והסכמתה, אלא נזכרו לעשות זאת זמן רב לאחר השלמת בניית הסככה.

בית הדין אף דן בהתנהגות המערערים, אשר טענו, בערר שהגישו ביום 03/01/08 על החלטת הוועדה לתכנון ובנייה שדנה בבקשת המשיבה לבנייה, כי הנכס הנדון מיועד לשימור ובהיותו נכס היסטורי, אין לבצע בו כל שינויים חיצוניים שעשויים להעיד על אופיו ולפגום בחזיתו, ואילו בהליך הנדון צירפו מכתב של נציג הוועדה לתכנון ובנייה, אשר על פיו אין תוכנית סטאטוטורית בתוקף לשימור מבנים היסטוריים בנצרת, לרבות הנכס הנדון. לשיטת בית משפט קמא, המדובר בהתנהגות הלוקה בחוסר תום לב, והם אף מושתקים להעלות טיעון זה על בסיס הכלל של השתק שיפוטי.