ג'ולידג' סטיפין גויל נ' משטרת ישראל ואח'

פסק דין

בפני תביעה בגין נזקים שנגרמו לתובע כתוצאה מכך שלטענתו הנתבעות אינן מקיימות את חובתן ואינן מבצעות את תפקידן באזור יו"ש, בכך שאינן מקיימות את החוק מול המתנחלים הפוגעים הן בתושבי יו"ש והן בנתינים זרים הבאים לסייע לתושבים ומנסים לתעד את התנהגות המתנחלים. התנהגות זו מהווה, לטענת התובע, רשלנות והפרת חובה חקוקה.

לדברי התובע הוא הגיע לארץ במסגרת ארגון CPT בניסיון ובכוונה לקדם את השלום והאהבה בין העם היהודי והערבי.

ביום 27.7.08 התובע ניסה, ביחד עם מתנדבת נוספת של הארגון, לעזור לילדים פלסטינים מחברון להגיע לבית הספר מבלי שיותקפו על ידי המתנחלים. לצורך כך יצר התובע קשר עם משטרת ישראל וביקש סיוע והגנה כדי שהילדים יגיעו בבטחה לבית הספר. המשטרה סירבה לתת סיוע. במהלך הדרך מתנחל החל לזרוק אבנים מרחוק על קבוצת הילדים, אשר כאמור לוותה על ידי התובע והמתנדבת הנוספת. אבן פגעה ברגלו של התובע והוא החל לצלם את המתנחל, זורק האבנים, תוך שהוא מורה למתנדבת לקחת מהר את הילדים מהמקום. המתנדבת והילדים ברחו מהר מהמקום ולא ניזוקו אך התובע לא יכל לרוץ עקב הפגיעה ברגלו והמתנחל הגיע אליו ולקח את מצלמתו ואף הכה בתובע, למרות שזה ביקש ממנו לא לעשות כן. המכות ניתנו בידיים, במקל ובאבנים שהורמו מהרצפה. המתנחל השאיר את התובע פצוע, זב דם חבול בכל חלקו גופו, וברח לכוון חוות מעון.

התובע טוען כי מחדלי הנתבעות היו בלתי חוקיות ורשלניות. התובע טוען כי התנהגות הנתבעות מהווה עבירת תקיפה ופגיעה בכבודו ובחירותו. בשל כל האמור תובע התובע סך של 52,000 ₪ הנובעים מהסכומים כדלקמן:

הפסד כספי 3,000 ₪

פגיעה בכבודו ובחירותו 3,000 ₪

פגיעה בשם טוב 16,000 ₪

כאב וסבל 10,000 ₪

עגמת נפש 20,000 ₪

הנתבעות טוענות כי הן ביצעו את תפקידן כראוי וכנדרש ולכן אין מקום לפיצוי כלשהו. לדברי הנתבעות מדובר בילדים פלסטינים שמתגוררים בכפר אום טובא בדרום הר חברון ואשר רצו להגיע מקייטנה שהתקיימה בבית ספרם חזרה לביתם. לטענת הנתבעות כוחות צה"ל מלווים מידי יום את הילדים לבית ספר ובחזרה בשעות ידועות מראש וזאת עקב התנכלויות וניסיונות בעבר לתקוף את הילדים. צה"ל החליט לתת את הלווי גם בחופשת הקיץ, לווי לקייטנה, ואולם ביום האירוע הילדים ומלוויהם לא חיכו לכוחות צה"ל אלא הלכו מבלי לחכות. כאשר הלווי הצהלי הגיע למקום, הילדים לא היו אלא רק התובע שנראה פצוע בראשו מעל הגבה השמאלית. מאוחר יותר התקבלה תלונה על תקיפת הילדים. כוח משטרה שהגיע למקום ערך תחקיר ראשוני במקום ופגש את התובע אשר הגיש תלונה על התקיפה ובה טען כי מתנחל רעול פנים תקף אותו בעת לווי הילדים. התובע הוזמן לסור למשטרה למסור עדות ובמסגרת זו כאשר הגיע, ביום 29.7.08, התבקש לזהות בתמונות של מפירי סדר שהוצגו לו, את התוקף. התובע לא הצליח לזהות את התוקף. ביום 4.8.08 הוצגו לתובע שוב תמונות של עבריינים אך גם בהם לא זיהה התובע את הזורק. המשטרה איתרה חשוד שנחקר ביום 21.8.08 אך זה שמר על זכות השתיקה ושוחרר בערבות. התובע עצמו עזב את הארץ ביום 20.8.08. בשל העדר ראיות ועזיבת התובע את הארץ החליט הקצין הממונה לסגור את התיק מחוסר ראיות.

בשל כל האמור טוענות הנתבעות כי הן פעלו כשורה ואילו התובע והילדים הם שלא פעלו כראוי וגרמו בהתנהגותם ובאי המתנה לכוח הלווי לנזקים של התובע. בנוסף טענו הנתבעות שהנזקים מוגזמים.

הצדדים התבקשו לתת תצהירי עדות ראשית ואכן מטעם התובע נמסרו תצהירים של התובע ושל עדה נוספת שהייתה באותו לווי. מטעם הנתבעות לא הוגשו תצהירים למרות שהמועד למסירתם הוארך לבקשת הנתבעות. בסמוך מאוד למועד הדיון ביקשו הנתבעות דחייה נוספת ואולם בשל הסמיכות למועד הדיון, שלו הקדשתי שעתיים, הבקשה סורבה.

בסופו של דבר במועד הדיון התובע עצמו לא הגיע לפיכך יש להתעלם מכל האמור בתצהירו. מטעם הנתבעות לא היו תצהירים לכן נחקרה רק העדה מטעם התובע ולאחר מכן הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

העדה מטעם התובע לא ידעה לציין לאיזה טלפון הם התקשרו כדי להזמין את הלווי, לא זכרה מה הייתה התגובה לבקשה ללווי ספציפית ליום האירוע, לא זכרה האם ביום האירוע הילדים חיכו ללווי או לא ולא זכרה כמה זמן חיכו לצבא באותו יום (ראה עדותה בעמוד 4 – 5 לפרוטוקול מיום 16.2.10). כאמור מלבד עדותה לא הייתה בפני כל עדות נוספת לא מטעם התובע ולא מטעם הנתבעות. השאלה היא אפוא האם יש בעדותה של אותה עדה כדי לבסס את התביעה. לטעמי אין די בעדות זו. כאמור העדה לא זכרה למעשה דבר מיום האירוע, לא הטלפון שאליו התקשרו, כדי לבקש ליווי, לא התשובה שניתנה, לא הזמן שהמתינו ואם בכלל המתינו.

בנסיבות אלה ומשלא הושמעה כל עדות נוספת אין בעדותה כדי לבסס את טענת הרשלנות, הפרת החובה החקוקה או התקיפה הנטענות בתביעה. מדובר בעדות של עדה יחידה שלמעשה לא ידעה לומר דבר על יום האירוע אלא רק על הנסיבות הכלליות.

לאור האמור אני דוחה את התביעה.

ברגיל כאשר נדחית תביעה יש לחייב את התובע בהוצאות הנתבע. ואולם בנדון דנן, לאור התנהגות הנתבעות אין מקום לחייב את התובע בהוצאות. הנתבעות לא הגישו תצהירים מטעמם וזאת לאחר שביקשו ארכה להגשת תצהירים. הנתבעות הגישו באיחור רב את הסיכומים וב"כ התובע כבר הגיש בקשה למתן פס"ד בהעדר סיכומים. על אף שהמועד להגשת סיכומים הוארך, לא עמדו הנתבעות גם במועד חדש. לאור כל האמור החלטתי כי על אף דחית התביעה לא יחויב התובע בהוצאות.

התובע הפקיד ערובה לתשלום ההוצאות ויש להחזיר לו את הסכום שהפקיד.

המזכירות תשלח לב"כ הצדדים העתק מפסק הדין בדואר רשום עם אישור מסירה.