ג'בארין נ' המוסד לביטוח לאומי

החלטה

1.לפני בקשה להפניית שאלות הבהרה למומחה/יועץ רפואי מטעם בית הדין- ד"ר פלוטקין.

2.הבקשה הועברה לתגובת הנתבע וזה התנגד להפניית השאלות בנימוק, כי על חלקן השיב כבר המומחה, כי המומחה אינו אמור להוכיח מה הגורמים למחלת המבוטח, כי המדובר בשאלות כלליות ותיאורטיות, שלא יהא בהן כדי להבהיר ולקדם את ההכרעה בתיק בשאלת הקשר הסיבתי וכן, מן הטעם כי השאלות אינן רלוונטיות לפגיעה בהתאם לסעיף 84א' והשאלות מתאימות לפגיעה בדרך של מיקרוטראומה, אלא שכיום לאור סעיף 84א' אין מקום להפנות שאלות אלה.

3.בטרם נתייחס לשאלות ההבהרה, נציין כי האמור בסעיף 4 בנימוקי הבקשה אינו מדוייק.

החלטת בית הדין מיום 21.11.12 בסעיף 6ה', אשר הפנתה אל המומחה שאלות הבהרה, ציינה כי בכל הקשור לתיעוד פניות עקב טנטון, אין המומחה צריך להתייחס לפניות שנעשו לאחר הגשת התביעה למל"ל.

בית הדין לא קבע כי בהתייחס לליקוי השמיעה, המומחה אינו אמור להתייחס לבדיקות שמיעה לאחר הגשת התביעה למל"ל ועל כן, האמור בעניין זה בנימוקי הבקשה של התובע אינו מדוייק.

4.לאחר עיון בשאלות המבוקשות ובתגובת הנתבע, הגענו למסקנה כי אכן אין מקום להפניית מרבית השאלות מהנימוקים שפורטו בתגובת הנתבע.

יחד עם זאת, מאחר ושאלות ההבהרה הינן הכלי באמצעותו יכול צד להתמודד עם חוות הדעת ולהבין נקודות בלתי ברורות, ועל יסוד הנחיות הנשיא בדבר מומחים יועצים רפואיים, מצאנו לנכון להפנות למומחה השאלות הבאות:

א.התובע טוען, כי הוא סובל מליקוי שמיעה תחושתי עצבי וכי, ליקוי שמיעה כזה יכול להיגרם בשל מספר סיבות.

האם די לעיין באודיוגרם ולהסתמך על התקן האודיולוגי, על מנת להגיע למסקנה כי ליקוי השמיעה של התובע, מקורו בתהליך הזדקנות ולא בחשיפה לרעש מזיק.

ככל שהמומחה ישיב כי אין די בעיון באודיוגרם, יסביר המומחה אלו נתונים נוספים הביאו אותו למסקנה שהתובע לא סובל מליקוי שמיעה שמקורו בחשיפה לרעש.

ב.המומחה מתבקש להסביר מה משמעותה של ירידה זמנית בסף השמיעה וכיצד היא נגרמת וזאת, בהתייחס לתשובה ב' לתשובות המומחה.

המומחה אף יבהיר – כיצד יתכן שקיימת אפשרות לשיפור בליקוי שמיעה.

5.באשר לשאלה – האם ישנה בדיקה המאפיינת נזק מושרה רעש, הרי לעניין זה הסביר המומחה, כי אם המדובר בנזק שמקורו בחשיפה לרעש מזיק, ניתן היה לצפות להתגבשות ליקוי שמיעה תחושתי עצבי דו צדדי דמוי כפית, כפי שמתואר בתקן האודיולוגי העדכני, וכי ליקוי השמיעה של התובע ב-5 בדיקות השמיעה שהוזכרו ע"י המומחה, אינו מתאים לליקוי כזה.

המומחה אף ציין, כי כושר השמיעה נקבע רק ע"י מוליכות עצם המשקפת את פעילות שבלול האוזן הפנימית, ורק שבלול האוזן הפנימית יכול להיפגע ע"י חבלות רעש מזיק.

עוד ובנוסף ביקש התובע להפנות שאלה באשר לדיוק הבדיקות, ומתשובות המומחה עולה בבירור, כי 5 הבדיקות הראשונות דומות זו לזו, בעוד שהבדיקה מ-4.8.11 היא בדיקה המשקפת התחזות.

בנסיבות אלה, ברור מדוע המומחה לא סבר שיש להסתמך על בדיקה המשקפת התחזות. בהקשר זה נציין, כי עיון בבדיקה עצמה, שנעשתה במכון השמיעה "אתי ישראל", מראה כי הבודק רשם "חשד לאגריבציה" בנוסף צויין כי קיימות תגובות לא עקביות וכי, ה- SRT לא מתאים לממוצע PT ולגבי ממוצע PT, וכן סוג ודרגת ליקוי שמיעה, צויין בבדיקה "לא ברור". בנסיבות אלה, ברור מדוע המומחה לא הסתמך על בדיקה זו ורק ציין לגביה שהיא משקפת התחזות.

6.התובע אף ביקש להפנות למומחה שאלות המתייחסות לבדיקת ה- BERA מ- 3/96 ולהפנות למומחה שאלה- האם בדיקת BERA זו, שצויין בה כי המדובר בליקוי שמיעה דו צדדי הולכתי, יש בה כדי לתמוך בקיום ליקוי שמיעה, שמקורו בחשיפה לרעש מזיק. מחוות דעתו של המומחה עולה בבירור, כי על מנת שליקוי שמיעה יהיה קשור סיבתית לחשיפה לרעש מזיק, עליו להיות תחושתי עצבי דמוי כפית ולא הולכתי, ולכן אין מקום להפניית השאלה.

7.אין מקום להפנות למומחה שאלות שעניינן פגיעה בדרך של מיקרוטראומה, משכיום, על מנת שליקוי שמיעה יוכר כפגיעה בעבודה, יש לעמוד בתנאי סעיף 84א' לחוק.

8.התובע ביקש להפנות שאלות שעניינן היעדר המשך ירידה בשמיעה לאחר הפסקת החשיפה לרעש, אולם התובע התעלם מכך שהמומחה ציין מפורשות, שלאחר הפסקת החשיפה לרעש נמנעת החמרה נוספת בשמיעה ככל שהמדובר בהחמרה שקשורה לחשיפה לרעש. המומחה לא ציין, כי לא תיתכן החמרה במצב השמיעה שקשורה לגרמים אחרים, אולם לא לרעש.