בשארה ואח' נ' נאסר ואח'

פסק דין

1. התביעה הינה תביעת נזיקין שהגישה התובע מהדי בשארה, כנגד הנתבעים.

2. התביעה הוגשה לפיצוי בגין נזקי גוף ובהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה 1975 (להלן: "החוק").

רקע עובדתי:

3. התובע 1 הינו יליד 13/12/94, תלמיד תיכון. בעת התאונה היה התובע בן 14, ועתה הינו בן 18 שנים.

4. הנתבע 1 במועד הרלוונטי לתביעה נהג ברכב מס' רישוי 87-832-36, הנתבעת 2 ביטחה רכב זה והוציאה עבורו פוליסת ביטוח חובה. התובעים 2- 3 הינם הורי התובע 1 והאפוטרופסים שלו.

5. ביום 12/12/08 בהיותו נוסע ברכב נהוג ע"י הנתבע 1 נפגע הוא בתאונת דרכים, עת הרכב סטה על מנת שלא יתנגש ברכב אחר, הנתבע 1 איבד שליטה ופגע בעמוד.

6. כתוצאה מן התאונה נפגע התובע באזורי גוף שונים, בעיקר בצוואר, בגב, בברכיים ובבית החזה ואובחן כסובל מחבלה לעמ"ש צווארי מסוג Whiplashׁ(צליפת שוט). לטענת התובע, כתוצאה מן התאונה המשיך וממשיך לסבול מהגבלה ומכאבים בתנועות הגב, המקרינים לרגלו השמאלית, ומטופל מאז התאונה בקופת חולים ונזקק לטיפולי פיזיותרפיה ורפואה משלימה.

7. הנתבעת 2 מודה בכיסוי הביטוחי עפ"י החוק. הצדדים חלוקים באשר לגובה הנזק.

הנכות הרפואית:

8. התובע נבדק ע"י אורטופד מומחה בכירורגיה אורטופדית, פרופ' אברהם גנאל, אשר מצא בבדיקתו כי קיימת הגבלת בכיפוף הגו לפנים, כאשר לשאר הכיוונים הטווח תקין. המומחה הגדיר הגבלה זו כהגבלה מזערית בטווח תנועות עמוד שדרה מותני. באשר לטענת התובע על תחושה מופחתת לכל אורך רגל שמאל ציין המומחה כי התלונה אינה תואמת למפות עצבוב מוכרות, ואינה מוסברת בממצאי בדיקתCT עמוד שדרה מותני.

9. בהסתמך על קובץ תקנות המל"ל העריך המומחה את דרגת נכותו בשיעור כדלקמן:

3% בגין הגבלה זעירה בטווח תנועות עמוד שדרה מותני לפי סעיף 37 (7) א' לתקנות הביטוח הלאומי )קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה( תשט"ז 1956.

עוד קבע המומחה לתובע נכות זמנית בשיעור 100% לתקופת חופשת המחלה מיום 12/12/08 ועד ליום 28/02/09, ובהמשך נכות זמנית של 30% למשך חודשיים נוספים.

10. כן נבדק התובע ע"י מומחה בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר, ד"ר טארק פאהום, אשר מצא בבדיקתו כי לא קיימים סימני חרדה או דיכאון, כאשר התובע היה רגוע בעת הבדיקה, לא גילה סימני אי שקט, ושלל פחדים ממכוניות ותאונות בטוענו כי חלפו כשנה לאחר התאונה. המומחה מצא כי התובע סבל בעקבות התאונה מתסמונת בתר חבלתית- PTSD כאשר נראה כי הסימנים והפחדים הפוסט טראומטיים חלפו לאחר שנה מהתאונה.

11. אי לכך המליץ המומחה על נכות נפשית זמנית בשיעור של 10% לשנה הראשונה לאחר התאונה לפי סעיף 34 ב' של קובץ התקנות של מל"ל, כאשר בהמשך, לדעתו, לא תיוותר לו נכות בתחום הנפשי.

12. הן התובעים והן הנתבעים חלקו על קביעת המומחה ושיגרו לו שאלות הבהרה.

ב"כ התובע שלח למומחה הרפואי, פרופ' גנאל, שאלות הבהרה לגבי העובדה כי בדיקת MRI של התובע לא עמדה כנגד עיניו בעת כתיבת חוות דעתו, בטוענו כי יתכן כי בדיקה זו משנה את פני הדברים ומזכה את התובע בנכות גבוהה יותר. המומחה הסביר כי הניסיון היומיומי והספרות המקצועית מצביעים על כך שאין קשר ישיר בין ממצאי בדיקות הדימות כבדיקת MRI לבין ממצאים קלינייים כהגבלות בטווח התנועה. לכן הממצא בבדיקת הדימות אינו מקנה נכות נוספת.

13. ב"כ הנתבעים ביקש הבהרה מידי המומחה באשר לשאלה האם יש לייחס את מצבו הנוכחי של התובע לעברו הרפואי ולא לתאונה הנידונה. המומחה הבהיר כי במסמך הרפואי שעמד לפניו, לפיו סבל התובע בעברו מכאב גב תחתון אין תיעוד ממצאי בדיקה גופנית, ולא ברור האם הופנה התובע לבירור נוסף, כך שבהיעדר רישומים מעבר למסמך הנ"ל לא נראה כי ניתן לייחס את ממצאי בדיקתו כיום לעברו הרפואי.

בנוסף במקרה דנן, לא נחקרו המומחים הרפואיים בחקירה נגדית על חוות דעתם ע"י מי מהצדדים בחקירה נגדית, כך שהאמור בחוות דעתם לא נסתר.