בש"פ 8953/14 מחמד בדר נ' מדינת ישראל

           ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ד' מינץ) מיום 11.12.2014 במ"ת 9109-12-14, בגדרה הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

1.        נגד העורר ונאשם נוסף הוגש ביום 4.12.2014 כתב אישום המייחס להם עבירה של שוד לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

2.        על פי הנטען בכתב האישום, ביום 10.10.2014 הנאשם הנוסף בשם מחמד מסוודה (להלן: מסוודה או הנאשם הנוסף) ניסה להוציא מידיו של המתלונן את מכשיר הטלפון הסלולארי שלו (להלן: המכשיר), אך המתלונן התנגד, משך את המכשיר בחזרה, והשניים נפלו על הקרקע כאשר מסוודה על המתלונן ומשקפיו של האחרון עפו מפניו. מסוודה צעק ואל המקום הגיע העורר, ולאחר חילופי דברים, השניים משכו את המכשיר מידיו של המתלונן ונמלטו מהמקום. זמן קצר לאחר מכן מכרו השניים את המכשיר והתחלקו בכסף שקיבלו תמורתו. במעשים אלו חברו העורר והנאשם הנוסף יחד לגנוב טלפון נייד ובשעת המעשה או בתכוף לפניו או בתכוף לאחריו ביצעו מעשה אלימות במתלונן כדי להשיג את החפץ הנגנב.

3.        בד בבד עם הגשת כתב האישום נגד העורר, הוגשה בקשה למעצרו עד תום ההליכים, בעילה של מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), בין היתר, בהתחשב בעברו הפלילי המכביד של העורר ועונש המאסר המותנה של 10 חודשים אשר תלוי ועומד כנגדו בגין עבירת שוד. 

4.        בהחלטתו מיום 11.12.2014, קבע בית משפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה  המצביעות על אשמתו של העורר, וכי העורר מהווה סכנה לשלומו ולביטחונו של  הציבור, בייחוד לאור עברו הפלילי המכביד בעבירות רכוש ואלימות.

           על כך נסב הערר שבפניי. 

5.        בהודעת הערר ובדיון שהתקיים בפני התמקד העורר אך ורק ברכיב של ראיות לכאורה. לטענתו, לאור הסתירות בין גרסאות המתלונן במשטרה והסתירות בגרסאות שמסר מסוודה, אין לפנינו ראיות לכאורה ולמיצער, קיימת חולשה בעוצמת הראיות.

6.        אומר בקצרה כי התקשיתי לרדת לסוף דעתו של העורר, ואעמוד בקצרה על מארג הראיות כנגד העורר: הנאשם הנוסף הפליל בחקירתו במפורש את העורר; העורר עצמו אינו חולק על כך שהיה בזירת העבירה אלא שלגרסתו הם רצו סיגריה והעורר  ראה שהנאשם הנוסף הולך לכיוון המתלונן אך כאשר שמע אותם צועקים "הסתובבתי וחזרתי ואז פחדתי וברחתי הבית"; אין חולק שהעורר והנאשם הנוסף מכרו שניהם את הטלפון שנשדד לאדם בשם טוויל, בבחינת סוף מעשה מעיד על תחילתו; וכן התנהגותם של העורר והנאשם הנוסף במהלך תרגיל החקירה.