ברנד נ' מדינת ישראל

פסק דין

נגד המערער הוגש דו"ח ברירת משפט בעבירה של נהיגה על מעבר חצייה, פגיעה באפשרותם של הולכי רגל לעבור שם בניגוד לתקנה 67 (א) לת"ת.

המערער בחר להישפט ומשזומן לדיון לישיבת ההוכחות, הגיע אך הגיע באיחור, לדבריו, חמש דקות לאחר שבית משפט קמא שפט אותו בהיעדר, בכל אופן, מספר שעות לאחר השעה היעודה מקיום הדיון.

המערער הגיש בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר, הבקשה באה בפני כב' השופטת ורד דלית, כאשר בתיק דן כב' השופט נהרי. הראשונה בהחלטתה לא סגרה את הדלתיים בפני המערער, דרשה ממנו להתייחס לנימוקי הגנתו. כן ציינה שהוא איחר לדיון קרוב לשעה, בהינתן ששעת הדיון הייתה קבועה לשעה 09:30, מפני שנתן נימוק מוצדק לאיחור זה.

המערער, כך הנני מתרשם, לא הבין את מהותה של החלטה, כלומר, שיש אפשרות לתקן את המחדל שחדל בכך שלא תירץ מדוע נגרם לו עיוות דין, שיש סיכוי להגנתו והגיש את הערעור הנוכחי.

בערעור הנוכחי למד ופירט פירוט רב את פרטי הגנתו, דהיינו, מדוע פסק הדין שניתן בהיעדר גרם בעניינו לעיוות דין, נימק גם את איחורו לדיון נימוק המעוגן בקשיי התחבורה מקהילת קודש ירושלים לקהילת קודש ת"א.

ההלכה היא, כמו למשל ברע"פ 4549/02, סוריע איטליא נ' מדינת ישראל, שלא בנקל ייעתר בית משפט לבקשה לביטול פסק דין עפ"י סעיף 130 ח' לחסד"פ. טעות, איחור לדיון, נימוקים דומים, אין בהם די לקבלת בקשה. יחד עם זאת, כאשר קיים חשש לעיוות דין, כלומר, כאשר מבקש מראה סיכויים להגנתו, עפ"י השקפתי לפחות, ראוי לתת לו לממש את הסיכוי לצאת זכאי בדין.

כל הדברים האלו שצריך היה לפרט בפני בית משפט קמא נכשל באי-פירוטם, ולראשונה הם מועלים בערעור הנוכחי, בהינתן שאמרתי שנראה שהמערער נכשל באי-הבנת החלטת בית משפט קמא, הנני חושב שהתוצאה הצודקת הינה היעתרות לערעור, בכפוף, כמובן, לתשלום חלק מהעלות שנגרמה כתוצאה מאיחורו לדיון בבית משפט קמא, ואחר כך הבקשה ואחר כך הערעור.

פסק דינו של בית משפט קמא בטל. התיק יוחזר לשמיעת ראיות. כל זאת כפוף לכך שעד הדיון שיתקיים בבית משפט קמא לגופו של עניין, ישלם המערער הוצאות משפט בסך 500 ₪.

במידה והמערער שילם את הקנס, יוחזר לו כספו.

ניתנה והודעה היום י' ניסן תשע"א, 14/04/2011 במעמד הנוכחים.

רענן בן-יוסף, שופט

הוקלד על ידי: נופר דוידי