ברון נ' א.מ.ח. לתשתיות בע"מ ואח'

החלטה

בפניי בקשת הנתבע 2 (להלן: "המבקש") להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין שניטל כנגדו בהעדר כתב הגנה ביום 19.12.2007.

הבקשה הוגשה ביום 25.02.12.

ברקע לבקשה זו עומדת תביעה כספית שעניינה נזקי רכוש שנגרמו לרכב התובע כתוצאה מתאונת דרכים שארעה ביום 21.06.2007 במעורבות רכב הנתבעת 1 שהיה נהוג אותה עת ע"י המבקש.

בנימוקי הבקשה נטען, כי במועד התאונה שימש המבקש כנהג בשירות הנתבעת 1 וכי מיד עם קבלת כתב התביעה העביר המבקש את הטיפול בתביעה לידי מנהל הנתבעת 1, אשר התחייב בפניו להעביר את הטיפול בתביעה לידי עו"ד מטעם החברה שידאג להגשת כתב הגנה בשם כל הנתבעים בתיק דנן. עוד נטען, כי יש למבקש סיכויי הצלחה טובים בהגנה מפני התובענה, מכיוון שהאחריות לאירוע התאונה רובצת לפתחו של התובע אשר התפרץ לנתיב הנסיעה של המבקש, ואגב כך גרם לתאונה.

התובע (להלן: "המשיב") התנגד לבקשה.

בתגובתו טוען המשיב, כי המבקש ידע אודות פסק הדין כבר ביום 03.02.2008 עת הגיש לתיק כתב הגנה מטעמו. זאת ועוד, המבקש קיבל לידיו ביום 17.03.2008 אזהרה בתיק ההוצל"פ שנפתח כנגדו ע"י המשיב בגין פסק הדין מושא הבקשה. המבקש אף הובא ביום 29.09.2009 בפני ראש ההוצל"פ אגב הוצאת פקודת מאסר נגדו וחויב בצו תשלומים בסך של 400 ₪ לחודש לאחר חקירה. במסגרת חקירתו בפני ראש ההוצל"פ לא טען המבקש כנגד תוקפו של פסק הדין הנ"ל.

המשיב טוען כי על-פי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 ניתן להגיש בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד בתוך 30 יום מיום המצאתו. בענייננו, הבקשה הוגשה באיחור לאחר שחלף המועד החוקי להגשתה. המבקש ידע אודות פסק הדין, לכל המאוחר, ביום 17.03.2008, עת קיבל לידיו את האזהרה בתיק ההוצל"פ. חרף זאת, הגיש המבקש את הבקשה לביטול פסק הדין כעבור 4 שנים מיום קבלתו. המבקש נמנע מלציין בבקשה את המועד בו נמסר פסק הדין ואף לא הצביע בגדר הבקשה על "טעם מיוחד" המצדיק את האיחור שחל בהגשת הבקשה לביטול פסק הדין, כנדרש בתקנה 502 לתקנות סדר הדין האזרחי. המבקש ישב בחיבוק ידיים משך 4 שנים, לא עשה דבר ולא נקט בפעולה כשלהי משך תקופה ארוכה מאז שניתן פסק הדין כנגדו. פסק הדין הפך לחלוט וסופי וחידוש ההליך עלול לגרום עיוות דין וקיפוח זכויות המשיב.

אחר עיון בכתובים ושקילת בטענות הצדדים אני מחליטה לדחות את הבקשה, כפי שיפורט להלן:

על-פי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר תוגש תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין למבקש. מדובר במועד שנקבע בחיקוק ולכן רשאי ביהמ"ש להאריכו רק בהתקיימם של "טעמים מיוחדים שיירשמו". אם הבקשה מוגשת לאחר שחלפו 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, על המבקש לציין בבקשתו את המועד בו קיבל את פסק הדין או נודע לו על קיומו. אם המבקש אינו מפרט בבקשתו את המועד בו קיבל את פסק הדין מניחים כי הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה לאחר שחלף המועד להגשתה [ראו: ברע"א 8467/06 לובנא אבו עסקה נ' בית הברזל טנוס בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים)].

בענייננו, פסק הדין ניתן ביום 19.12.2007 ואילו הבקשה לביטולו הוגשה ביום 25.02.2012, כעבור 4 שנים מיום נתינתו. המבקש אינו מפרט בבקשה ובתצהיר התומך בה את המועד בו נמסר לו פסק הדין או המועד בו נודע לו אודותיו. ברם, עיון בתיק מעלה כי פסק הדין הומצא למבקש ביום 19.01.2008. לאור זאת, ניתן לקבוע כי הבקשה הוגשה כעבור 4 שנים מיום המצאת פסק הדין לידי המבקש ולאחר שחלף המועד החוקי להגשתה.

אמנם, המבקש עותר בבקשתו להארכת המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הדין, אולם הא אינו מפרט בגדר בקשתו הסיבה בשלה הוגשה הבקשה בשיהוי ניכר. המבקש אינו מצביע על טעם, לא כל שכן "טעם מיוחד", כדרישת תקנה 502 לתקנות סדר הדין האזרחי, אשר בגינו לא היה בידו להגיש את הבקשה לביטול פסק הדין או לבקש הארכת מועד, בזמן.

בחלוף זמן סביר ממועד סיומו של הליך משפטי מתגבשת צפייתו של הצד שכנגד, כי ההתדיינות המשפטית אשר הוא היה צד לה הסתיימה ותהפוך לנחלת העבר. עקרון סופיות הדיון מחייב קביעת מועדים להתמשכותם של ההליכים המשפטיים. כפי שנקבע בפסיקה, צד זכאי לכלכל את ענייניו מבלי שחרב הערעור תהא תלויה על צווארו משך זמן רב. דברים אלה יפים אף לגבי הגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר. צד זכאי לדעת, כי בחלוף זמן מסוים ההכרעות המשפטיות אשר ניתנו בעניינו הינן סופיות. לא נעלמה מעיני זכותו של צד כי יהא לו יומו בביהמ"ש אך מנגד ניצב עקרון סופיות הדיון וזכותו של הצד שכנגד לדעת כי העניין המשפטי אשר הוא צד לו, הגיע לסיומו. למבקש ניתן יומו בביהמ"ש, ניתנה לו האפשרות להגיש כתב הגנה ולהשמיע את טענותיו לגופן. אך בחר שלא לעשות כן מטעמים השמורים עמו ופעל תוך זלזול במועדים הקבועים בחוק בנוגע להגשת בקשה לביטול פסק דין, ועל כן אין לו אלא להלין על עצמו.

לאור כל הנימוקים שמניתי לעיל, אני דוחה את הבקשה ומותירה את פסק הדין שניתן כנגד הנתבע 2 ביום 17.12.2008 על כנו.

המבקש יישא בהוצאות המשיב בגין בקשה זו בסך 750 ₪.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ג אייר תשע"ג, 23 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.