בר"ש 2233-15 עיריית תל אביב-יפו נ' פלוני

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ר' לבהר שרון) בעש"א 34694-11-14 מיום 22.2.2015, אשר קיבל את ערעורו של המשיב על גזר דינו של בית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות (אב בית הדין א' יוסף, וחברי בית הדין ר' אשכנזי וי' פרז) מיום 30.10.2014, שבגדרו נגזרו על המשיב פיטורים לאלתר (תוך שמירת זכויות פיצויים) מעבודתו בעיריית תל-אביב-יפו (להלן המבקשת או העיריה). הפרשה עניינה ענישה משמעתית בעקבות הרשעה פלילית, כפי שיפורט. בית המשפט המחוזי השית על המערער פיטורין על תנאי וכן הפקעת 1,000 ₪ ממשכורתו בכל חודש במשך חמישה חודשים.

רקע והליכים קודמים

ב.        המשיב, יליד 1971, נשוי ואב לארבעה קטינים, החל עבודתו כפועל ניקיון באגף התברואה של עיריית תל-אביב-יפו בשנת 2001. בשנת 2010 הוגש נגד המשיב כתב אישום המייחס לו עבירה של אחזקת סמים שלא לצריכה עצמית, לפי סעיפים 7(א) ו-(ג) לפקודת הסמים [נוסח חדש], תשל"ד-1973, ועבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. בגין עבירות אלה הורשע המשיב ביום 11.7.2013 בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, על פי הודייתו במסגרת הסדר טיעון (בת"פ 24631-03-12), ונגזרו עליו שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, שאותם סיים לרצות. על יסוד הרשעתו בפלילים, הורשע המערער בעבירות משמעת על ידי בית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות (להלן בית הדין), לפי סעיפים 9(2)(3) ו-(6) לחוק הרשויות המקומיות (משמעת), תשל"ח-1978 (להלן חוק הרשויות המקומיות (משמעת) וסעיף 61 ג' לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 (להלן חוק שירות המדינה (משמעת)), הקובע כי "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי שנוהל נגד אדם יראו אותם כמוכחים בדיון נגד אותו אדם לפני בית הדין למשמעת".

ג.        המבקשת עתרה להטיל על המשיב את אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה, פיטורין לאלתר ופסילה לשירות בכל הרשויות המקומיות למשך חמש שנים. זאת, לגישתה, לנוכח תכליות הדין המשמעתי, החשיבות בהגנה על השירות הציבורי וכן לנוכח חומרת העבירות, משאין המדובר בעבירה הראשונה של המשיב וכיון שהתנהגותו מעוררת חוסר אמינות. מלבד זאת נטען, כי בדין המשמעתי ניתן לנסיבות האישיות משקל מופחת. מנגד ביקש המשיב להשאירו בעבודתו, תוך שהביע חרטה וכוונה להשתקם, ואף הפנה לכך שהעיריה פועלת לשיקום אסירים. בהקשר זה צוין כי בהתאם לסקירת העובדת הסוציאלית המלוה אותו, מסגרת עבודה מסודרת נדרשת וחיונית למשיב לצורך שיקומו. זאת ועוד, נטען כי בהתאם להלכה הפסוקה יש לאזן בין סוג הסנקציה הרצויה לבין נסיבותיו האישיות של המשיב, אף שמדובר בעבירות חמורות. בהקשר זה, צוין כי המשיב פועל בפרויקטים התנדבותיים הקשורים בילדים, תוך הפניה למכתבי תודה מקבוצת הילדים ושמיעת עדויות ביחס לתפקיד החינוכי שממלא המשיב בכך; כן צוין, כי "אמינות" ככזאת איננה גורם משמעותי אצל עובד באגף התברואה, אשר תפקידו לאסוף את האשפה, וכן נטען כי העבירות נעברו שלא במסגרת העבודה ולא השפיעו על תפקוד המשיב, המשיב הפנה גם למכתבי שביעות רצון של ממוניו בעבודה . בנוסף, נטען כי מצבו האישי והכלכלי הורע משמעותית עקב השעייתו מתפקידו. לעניין העבירות בהן הורשע, טען המשיב כי נעברו בשל נסיונו להתגבר על מצב נפשי קשה שפקד אותו בעקבות מקרה טראגי, אשר בו קיפחו גיסתו ובעלה את חייהם.

ד.        בבואו לגזור את דינו של המשיב, עמד בית הדין על תכליות הדין המשמעתי, כפי שהתגבשו בפסיקה. צוין כי השיקול המרכזי בבסיס השתתם של אמצעי המשמעת על עובד הוא שמירה על תדמית ראויה של השירות הציבורי ומניעת פגיעה בתפקודו, ולא הענשתו של העובד כשלעצמה. נאמר, שסנקציית הפיטורין אינה מכוונת איפוא להענשת העובד גרידא, אלא באה להגן מפני המפר את נורמות ההתנהגות המצופות. עוד צוין, כי לצד תכליתו של הדין המשמעתי עומדים בפני בית הדין גם מצבו האישי של המשיב, אב לארבעה ילדים, והשלכות הסנקציה המשמעתית על משפחתו. עם זאת, בנסיבות המקרה, כשאין חולק על חומרת העבירה והשלכותיה על הציבור, סבר בית הדין כי משקלו של האינטרס הציבורי ושמירה על תדמיתו, גוברים על נסיבותיו האישיות של המשיב, קשות ככל שתהיינה; זאת, הואיל ותוצאה אחרת בנסיבות מעלה חשש של שידור מסר לציבור, לפיו עובד המפר את נורמות ההתנהגות המצופות ממנו יוכל להישאר בארגון – אך בשל מצבו האישי. במסגרת שיקוליו התייחס בית הדין לחומרת העבירות בהן הורשע המשיב, ולעובדה שיש באפשרותו להתפרנס באמצעות כישוריו ונסיונו בתחום הספורט, כמאמן כדור-רגל. מלבד זאת, ציין בית הדין כי המשיב הודה בעבירה שיש עמה קלון, ובעדויותיו בפני בית הדין עלו סתירות רבות ביחס לנסיבות שהובילו אותו לביצוע העבירות. כן צוין, כי בשל היות המשיב ספורטאי ומחנך דורות של ילדים ונוער בספורט, מוטל עליו נטל כבד יותר של דוגמה ואחריות, ובנסיבות אלה נקבע כי אין מדובר במעידה חד פעמית, כטענת המשיב. על בסיס נימוקים אלה, השית בית הדין בדעת רוב על המשיב, פיטורים לאלתר לצד שמירת מלוא זכויותיו, לרבות פיצויי פיטורים, ומבלי להגביל את יכולתו להתפרנס במוסדות ציבוריים אחרים.

ה.        יצוין כי חבר בית הדין י' פרז, בדעת מיעוט, חלק על מסקנת בית הדין לגבי אמצעי המשמעת שנבחר. זאת, בנימוק שהחברה בישראל, ובמיוחד הרשויות הציבוריות, אינן יכולות להתעלם מחוליים שבחברה, וחלק מתפקידם הוא לשאת במאמץ לשיקום עובדים שחרגו מהנורמות הציבוריות ומעדו עקב משבר בחייהם. לגישתו, בנסיבות המקרה, לצד מעידתו של המשיב, יש להתייחס לכך שהוא "ידע להרים את עצמו מהמקום הנמוך אליו הגיע", ובעזרתם של אחרים החל לשקם את עצמו ולחזור למסלול חיים נורמטיביים של עבודה, משפחה ואף תרומה לחברה ולקהילה. לפיכך, סבר מר פרז כי תחת פיטורין לאלתר, יש מקום להטיל על המשיב עונשים אחרים הקבועים בחוק, שכן המשך עבודתו בעיריה עשוי להוות בסיס איתן לשיקומו. זאת – תוך שציין כי קיימים פסקי דין של בית הדין וערכאות גבוהות אשר הותירו על כנם עובדים גם במקרים של עבירות חמורות יותר, כשהנסיבות הצדיקו זאת.

ו.        המשיב עירער על החלטת בית הדין בפני בית המשפט המחוזי, ועתר לעיכוב ביצועו של גזר דינו. בית המשפט קיבל ביום 21.12.2014 את הבקשה לעיכוב ביצוע פיטוריו של המשיב עד להכרעה בערעורו, בנימוק, כי סיכוי הערעור גבוהים, ותוך שצוין כי במדרג הענישה קיימים עונשים פחותים בחומרתם שניתן היה להטיל על המשיב לשם מימוש תכליותיו של הדין המשמעתי.

ז.        בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי, לאחר שסקר את ההלכה הפסוקה, כי תכלית אמצעי המשמעת המושתים על עובד רשות שהורשע בעבירת משמעת היא כפולה. ראשית, מניעת פגיעה בתפקודו של השירות הציבורי, בתדמיתו ובאמון הציבור בו; ושנית, הרתעת עובדים אחרים לבל ייכשלו במעשים דומים. עוד נקבע כי בגזירת אמצעי המשמעת יש להתחשב, בין השאר, בנסיבותיו של כל מקרה, בעוצמת חומרתה של עבירת המשמעת ובנסיבותיו האישיות של הנאשם, ולאזן ביניהם. בבואו לבחון האם מצביע מכלול הנסיבות בנדון על איזון ראוי ומידתי בגזירת דינו של המשיב, והאם נבחנו הנסיבות ויושמו כראוי ובאופן מידתי, סקר בית המשפט את אמצעי המשמעת שניתן להשיתם לפי סעיף 9 לחוק הרשויות המקומיות (משמעת). נקבע, כי הענישה הקבועה בחוק מדורגת בחומרתה, ומעידה על כוונת המחוקק להבחין בין המקרים השונים המובאים לפתחו של בית הדין, עד לסנקציית הפיטורים שהיא החמורה ביותר – ולכן אין מקום להטילה אלא במקרים ראויים. זאת הסיק בית המשפט גם מסעיף 18(א) לחוק הרשויות המקומיות (משמעת), לפיו קיימת אפשרות כי סנקציית הפיטורים תהא על תנאי בלבד, וכן ממקרים בהם בית השית הדין על עובד פיטורים על תנאי, חרף עבירות חמורות יותר מאלה שבענייננו. לפיכך קבע בית המשפט, כי בכל מקרה יש לבחון את נסיבותיו של העובד ואת הקשר בין סוג העבירה לבין תפקידו ככל שהעבירה חמורה יותר, תיטה הכף לחומרה ויפחת המשקל שיש ליתן לנסיבותיו האישיות של העובד – ולהיפך. כך למשל, כאשר מדובר בעבירה הפוגעת באמינות וביושרה, שהם לב ליבו של תפקיד העובד, יש חשש ממשי לפגיעה באמון הציבור – ולכן יש להחמיר בענישה. בנידון דידן עמד בית המשפט על חומרתן של עבירות הסמים בהן הורשע המשיב, אך קבע עם זאת, כי אין להתעלם מכך שהעונש שהוטל על המשיב במשפט הפלילי הוא עונש של 6 חודשי מאסר בעבודות שירות בלבד, ואין חומרת המעשים דומה לעונשי מאסר בפועל שהוטלו במקרים אחרים; ובהתחשב בכך שמדובר בעובד ותיק אשר מעד, והוכח שהיטיב דרכיו ולא היו לו עבירות משמעת נוספות; יש בכל אלה כדי להטות את הכף לקולה. בית המשפט עמד על נסיבות המקרה, וקבע כי יש בהן להצדיק התערבות בגזר דינו של בית הדין; זאת – תוך שהביא בחשבון את סוג העבירה וחומרתה; סוג עבודתו של המשיב והתנהגותו משך שנות עבודתו; משך הזמן שחלף מאז ביצוע העבירות; אי הפגיעה של העבירות בעבודתו; נסיבותיו האישיות של המשיב, וההוכחות בדבר שיקומו.

ח.       לצורך קביעת אמצעי ענישה ציין בית המשפט, כי המשיב עבד בעיריה למעלה מעשר שנים ברציפות; העבירה נעברה לפני למעלה מארבע שנים, ומאותו מועד המשיך לעבוד בעיריה בלא תלונות בנוגע לטיב עבודתו עד למועד העמדתו לדין משמעתי. מלבד אלה ציין בית המשפט, כי הגורם העיקרי לזכותו של המשיב, הוא שבעבירותיו אין זיקה לעבודתו ולא הוכח כי גרמו לפגיעה בתפקודו, ביושרו המקצועי או באמינותו כלפי מעסיקיו. הודגש כי אין העבירות שבנדון זהות במהותן לעבירות של זיוף ומרמה –למשל – בהן מואשם עובד שאמינותו היא ערך מהותי בתפקידו. משכך, קבע בית המשפט כי שגה בית הדין בבססו הכרעתו על השיקול של שמירת תדמיתו של השירות הציבורי ואמון הציבור, אשר אינם בנדון דידן גורם מכריע שיש להביאו בחשבון, משעבירות המשיב אין בהן השלכה על תפקודו השוטף, ואין איפוא חשש לפגיעה באמון הציבור ובתדמיתה של הרשות. בית המשפט קבע, כי לנוכח הסנקציות החלופיות שניתן להטיל על המשיב תחת סנקציית הפיטורין לאלתר, גזר דינו של בית הדין אינו מידתי, והשית איפוא על המשיב סנקציה של פיטורין על תנאי למשך שנתיים, בנוסף להפקעת שכר חלקית כאמור.

הבקשה

ט.           בבקשה נטען, כי למקרה שבנדון חשיבות משפטית החורגת מעניינם של הצדדים, הואיל והתוצאה הסופית של פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לפיה עובד ציבור שהורשע בעבירות סמים מורשה להמשיך בעבודתו, מובילה לתוצאה בעלת השלכות ניכרות על אכיפת המשמעת ברשויות המקומיות ובשירות הציבורי כולו. נטען, כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נפלו טעויות בולטות, בדין ובעובדה, ונימוקיו סוטים במידה ניכרת מהלכות היסוד בדיני המשמעת, כפי שהותוו בבית משפט זה. לשיטת המבקשת, הטעות העיקרית היא בקביעה לפיה משהעבירה לא נעברה בזמן העבודה, אינה מחבלת בה במישרין; זאת, לצד הקביעה לפיה עובד בתפקידו של המשיב איננו נדרש לאמון. נטען כי מדובר בקביעה מהפכנית הנוגדת את תכליות הדין המשמעתי, הפוגעת בעקרון הרתעת הרבים, ועלולה להוות אבן בוחן למקרים אחרים שיבואו בפתחי בית הדין. יתר על כן, נטען כי שגה בית המשפט באופן בו איזן בין השיקולים המנחים בקביעת אמצעי משמעת, כאשר מחד גיסא נתן משקל יתר לנסיבותיו האישיות של המשיב, ומאידך גיסא נתן משקל חסר לאינטרס הציבורי, קרי, ההגנה על אמון הציבור. מעבר לזאת, שוטחת המבקשת סדרה של טענות כנגד התשתית העובדתית עליה נסמך בית המשפט בקביעתו, ובכלל זה, מספר ההרשעות של המשיב, שביעות רצון מעסיקיו ועוד.

י.            בתגובתו הדגיש המשיב כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מנומק ומבוסס על עובדות המקרה כולן, לרבות גזר דינו של בית הדין, על הפסיקה ועל ההלכות בנושא, וטענת המבקשת לעניין ציבורי במקרה פרטני זה, באה רק לשם קידום מטרתה, שהיא, לשיטתו, גדיעת מטה לחמו. בהקשר זה נטען כי נדמה שהמבקשת מונעת משיקולים זרים, הואיל ובשורותיה מצויים עובדים שהואשמו בעבירות חמורות משל המשיב, אולם רק בעניינו פועלת היא למיצוי הדין המשמעתי. זאת ועוד, נאמר כי אין בנדון הצדק להתדיינות בגלגול שלישי מקום שהסוגיה הוכרעה זה מכבר על ידי בית משפט זה, ועל בסיס הלכה זו נימק בית המשפט את החלטתו. נטען גם כי הבקשה הוגשה בשיהוי מהותי, ביום האחרון של מועד ההגשה. נטען איפוא כי יש  לדחות את הבקשה.

הכרעה

יא.          עיינתי בבקשת רשות הערעור בתגובה ובכל החומרים שצורפו, ולא בלי התלבטות החלטתי כי אין מקום להיעתר לה. כידוע, ככלל רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית חשובה, אשר חורגת מעניינים של הצדדים למחלוקת (בר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור הדר חיפה בע"מ (פ"ד לו(3) 123 (1982); בר"ש 3207/10 ד"ר אורי ריחני נ' מדינת ישראל-נציבות שירות המדינה (19.9.2010)). במקרה דנא אוכל להבין מדוע הגישה המבקשת את בקשתה, אך בסופו של יום, כפי שינומק להלן, נראה לי, כי הכף נוטה לעבר אי היעתרות לבקשה. ער אני לחומרת עבירות המשיב, ויתכן כי גם תוך החלטה שלא לפטרו לאלתר ניתן היה להחמיר בעונשים הנלוים; אך בעיקר העניין, קרי, ההכרעה להסתפק בפיטורין על תנאי, איני רואה להתערב.