בר"ם 7172/16

1. בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 28.6.2016 (עמ"ן 7270-02-16, השופטת ג' רביד). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגישה המבקשת על החלטתו של בית הדין לעררים בתל אביב הפועל לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים) מיום 7.1.2016 (ערר (ת"א) 2131-15, הדיין ד' ברגמן).

רקע והליכים קודמים

2.        המבקשת 1 (להלן: המבקשת), אזרחית אוקראינה, הגיעה לישראל בחודש אוגוסט 2008 על מנת לעבוד בתחום הסיעוד, בהתאם להיתר עבודה שקיבלה כדין. בין היתר, עבדה המבקשת בביתו של יעקב מורן ז"ל (להלן: המנוח), החל מחודש יולי 2012 ועד לפטירתו בחודש יולי 2013. על פי הנטען, במהלך תקופה זו פיתחה המבקשת מערכת יחסים זוגית עם המבקש 2 (להלן: המבקש), בנו של המנוח. עם פטירתו של המנוח פג תוקפו של היתר העבודה של המבקשת לעבוד בישראל. עם זאת, היא נשארה בישראל, ללא רישיון ישיבה תקף.

3.        ביום 21.9.2014 המבקשים הגישו בקשה להסדרת מעמד עבור המבקשת על יסוד הטענה כי הם בני זוג המנהלים חיים משותפים. בהמשך לכך, נערך להם ריאיון להערכת כנות הקשר בלשכת רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: הרשות). ביום 1.1.2015 הודע למבקשים כי בקשתם נדחתה, נוכח התרשמותם של גורמי הרשות כי הם אינם מנהלים חיים משותפים. בין היתר צוין בהחלטה כי לאורך הריאיון שהתקיים ביום 16.12.2014 השיבו המבקשים תשובות לא תואמות לשאלות שהוצגו להם, וכי המבקש לא ידע לענות על שאלות הנוגעות למשפחתה של המבקשת.

4.        לאחר קבלת ההחלטה, פנו המבקשים פעם נוספת אל הרשות וביקשו לערור על דחיית בקשתם. בעקבות זאת, זומנו המבקשים בחודש אפריל 2015 לריאיון נוסף. ביום 26.4.2015 הודיעה נציגת הרשות למבקשים כי לאחר שהעניין נשקל פעם נוספת, ההחלטה לדחות את בקשתם עומדת בעינה. בהודעה צוין כי אף במהלך הריאיון הנוסף שנערך למבקשים הם השיבו לשאלות בתשובות שלא תאמו זו את זו ובחלקן אף היו סותרות, כך שנציגי הרשות לא שוכנעו בכנות הקשר ביניהם.

5.        המבקשים הגישו ערר על ההחלטה לבית הדין לעררים, וזה דחה את הערר. בית הדין לעררים ציין בהחלטתו כי בשני הראיונות שנערכו למבקשים התגלו סתירות בתשובותיהם, חלקן בנושאים מהותיים, וכי המבקשים כשלו במתן הסברים לסתירות אלו. כמו כן צוין כי המבקשים אינם מעורים היטב זה בחייה של זו, ואף חלוקים בנוגע לנסיבות היכרותם. בית הדין לעררים הוסיף כי המבקשים לא הציגו ראיות מספקות המעידות על כך שהם מקיימים משק בית משותף. בהקשר זה ציין בית הדין לעררים כי לצורך כך אין די בהוכחת מגורים משותפים ובקשרי ידידות.

6.        המבקשים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי, אך ערעור זה נדחה גם כן. בית המשפט המחוזי קבע כי מסקנתו של בית הדין לעררים מעוגנת בחומר הראיות שעמד בפניו, וכי לא ניתן להצביע על טעות שנפלה בהחלטתו. בית המשפט המחוזי ציין אף הוא כי התרשם מסתירות שעלו במהלך הראיונות שנערכו לבני הזוג, אשר נסבו על נושאים מהותיים, בין היתר על שגרת יומם של בני הזוג, האופן שבו הם מתנהלים כלכלית ופרטים אישיים נוספים. בית המשפט המחוזי הוסיף כי המבקשים לא הציגו ראיות שמהן ניתן ללמוד על כך שמערכת היחסים ביניהם היא זו של "ידועים בציבור", כגון ראיות בדבר התנהלות כלכלית משותפת, אף אם אין חולק שהם מתגוררים תחת קורת גג אחת ומנהלים מערכת יחסים כזו או אחרת. נוכח כל האמור, בית המשפט המחוזי הורה למבקשת לעזוב את ישראל בתוך 30 ימים.      

בקשת רשות הערעור והתשובה לה

7. הבקשה דנן נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשים סבורים כי מדובר בבקשה בעלת השלכות רוחב, וטוענים כי היא מעוגנת בכללי יסוד של המשפט המינהלי. לטענתם, בהחלטת המשיבה נפלו פגמים מהותיים, ובכלל זה נטען כי החלטת הרשות לא התקבלה על בסיס תשתית עובדתית ראויה. המבקשים מצביעים על כך שההחלטה התבססה בעיקרה על ממצאים שנקבעו לנוכח שני הראיונות שנערכו עמם, חרף העובדה שהם הציגו לרשות ראיות רבות המעידות לשיטתם על עומק הקשר ביניהם, כגון: ראיות בדבר מגוריהם המשותפים; המלצות ממכרים ושכנים; תמונות מאירועים משותפים; והסכם ממון שעליו חתמו. לטענתם, הרשות לא בחנה את הראיות האמורות כנדרש.