בר"ם 5018/16

           לפניי בקשת רשות לערער על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת (כב' השופט י' אברהם) מיום 22.5.2016 שדחה את ערעור המבקשים על החלטה של ועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה במחוז הצפון (להלן: ועדת הערר).

1. כעולה מהחלטת ועדת הערר, ביום 21.7.2008 אושרה תכנית ג/11379 (להלן: התכנית) שנועדה להסדיר מחלף בצומת יפתחאל. המבקשים הם הבעלים הרשומים של מקרקעין הידועים כחלקה 8 בגוש 17657 שנמצאת באדמות הכפר ביר אל מכסור (להלן: החלקה). בחלק הצפוני של החלקה מצויה תחנת תדלוק (להלן: התחנה). החלקה גובלת בצפונה בכביש 79, בקטע שבין ביר אל מכסור לצומת המוביל. עובר לאישור התכנית התאפשרה כניסת כלי רכב אל התחנה ישירות מכביש 79 ויציאה ישירה מן התחנה בחזרה אל הכביש. אף שהשטח שעליו בנויה התחנה לא נכלל בשטח התכנית, התכנית צפויה להשפיע על הסדר הכניסה של כלי רכב לתחנה. כניסה כאמור לא תתאפשר ישירות מכביש 79, אלא תידרש ירידה מוקדמת ממנו לדרך שירות המובילה לתחנה.

2. המבקשים הגישו תביעת פיצויים מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק) נגד המשיבה 1, הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה יזרעאלים. המבקשים טענו כי התכנית ושינויי הסדרי התנועה שכלולים בה עתידים לגרום לפגיעה ברווחי התחנה וחנות הנוחות הצמודה לה עקב הפחתת מספר הלקוחות שיגיעו לתחנה ולחנות הנוחות. בהחלטתה מיום 12.8.2014 דחתה ועדת הערר את תביעת המבקשים בהיעדר פגיעה או השפעה על "תכונותיהם המקרקעיות של המקרקעין", וזאת בהתאם לאמור בבר"ם 10510/02 הועדה המקומית תכנון ובניה חדרה נ' כהן (31.1.2007) (להלן: עניין כהן); בבר"ם 5514/06 רוטמן נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה חיפה (17.10.2006); ובע"א 650/83 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה זבולון נ' קורן, פ"ד מ(3) 640 (1986).

3. ערעור המבקשים על החלטה זו נדחה בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת (כב' השופט י' אברהם). נקבע כי אין עילה להתערב בממצאים העובדתיים שקבעה ועדת הערר כמו גם במסקנה המשפטית שאליה הגיעה הוועדה. בית המשפט הוסיף, בבחינת "למעלה מן הצורך", כי טענתם העובדתית של המבקשים שלפיה התכנית צפויה להוביל לפיחות במספר באי התחנה נשענת על תשתית עובדתית חלקית שאין לקבלה.

4. מכאן הבקשה שלפניי. לטענת המבקשים, עניינם מעלה שאלה משפטית המצדיקה מתן רשות לערער, והיא אם שינוי בהסדרי תנועה המובילים אל מקרקעין יכול להיחשב לפגיעה בתכונותיהם המקרקעיות של המקרקעין המזכה את הבעלים בפיצויים לפי סעיף 197 לחוק, ובפרט כאשר עסקינן במקרקעין שבהם מוצבת תחנת תדלוק. לגוף העניין נטען כי עניינם של המבקשים נבדל מן ההלכות שעליהן נסמכו בית המשפט וועדת הערר; וכי הקמת המחלף בכביש 79 צפויה לגרום לפיחות במספר הלקוחות המתדלקים בתחנה.

5. לאחר שבחנתי את הבקשה מצאתי כי דינה להידחות אף ללא קבלת תגובה. כידוע, בבקשת רשות לערער על פסק דין של בית משפט לעניינים מינהליים בערעור מינהלי על החלטת ועדת ערר מחוזית לפיצויים ולהיטל השבחה נוהגת אמת מידה מצמצמת הדומה במהותה לאמת המידה המקובלת בבקשות רשות לערער ב"גלגול שלישי" (בר"ם 8250/10 מנדלסון נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה, פסקה 7 (16.3.2015); בר"ם 1874/12 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון נ' אנג'ל, פסקה 8 (1.5.2012); ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). הבקשה שלפניי אינה עונה על אמת מידה זו. השאלה בדבר מתן פיצויים לבעלי זכויות במקרקעין לפי סעיף 197 לחוק ככל שעסקינן ב"פגיעה עקיפה" – לרבות כאשר מדובר בנגישות לתחנת תדלוק – הוכרעה זה מכבר בפסיקתו של בית משפט זה, שעליה נסמכו בית משפט קמא וועדת הערר, ולא ראיתי שהונחה עילה לשוב ולהידרש לה (ראו גם עע"ם 683/13 רשות שדות התעופה נ' טויטו, פסקאות 18-15 (3.9.2015)). יתר טענות המבקשים הנוגעות לתשתית העובדתית שעמדה ביסוד פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים הן "ערעוריות" באופיין ואינן מעלות שאלה החורגת מעניינם של הצדדים.

           הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.

           ניתנה היום, ‏ה' באלול התשע"ו (‏8.9.2016).