בר"ם 4223/15 חיים פרבמן נ' עיריית לוד

1. בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 4.6.2015 (עת"ם 10330-06-15, סגנית הנשיא ו' מרוז). בית המשפט המחוזי דחה בקשה למתן צו ביניים, שהוגשה במסגרת עתירה מינהלית, נגד אכיפתו של צו הסגירה שניתן כנגד העסק של המבקשים במסגרת גזר דין שניתן נגדם בבית משפט השלום ביום 26.12.2013. בפני גם בקשה למתן צו זמני בעניין זה.

רקע והליכים קודמים

2. המבקש 1 (להלן: המבקש), הוא הבעלים של חברת ח. פארן בע"מ, המבקשת 2 (להלן יחד: המבקשים). החל משנת 1973 המבקשים מפעילים באזור התעשייה בעיר לוד נגרייה. ברבות השנים נתגלעו בין המבקשים למשיבה, עיריית לוד (להלן: העירייה) מחלוקות באשר לנכס שבו מופעלת הנגרייה ולזכויות בו, מחלוקות שאינן בפני ושאין צורך להביאן כאן. ייאמר בקצרה שבהליך קודם נדחתה תביעת פינוי כנגד המבקש ונקבע כי הוא דייר מוגן בנכס (ת"א 4604/07, השופט ז' ימיני. על פסק הדין הוגש ערעור אך העירייה חזרה בה ממנו בהמלצת בית המשפט (ע"א 27610-02-12, השופטים א' יעקב, א' מקובר, ו-ו' פלאוט)). כיום, תלוי ועומד הליך שהגישו המבקשים בעניין פינויים מהשטח והפיצוי המגיע להם בקשר לכך, לטענתם. הדיון בו קבוע ליום 13.7.2015 (ת"א 49253-05-11, השופט י' קינר).

3. ביום 26.12.2013 הורשעו המבקשים בבית משפט השלום ברמלה, על-פי הודאתם ובמסגרת הסדר טיעון, בעבירה של ניהול עסק ללא רישיון, לפי סעיפים 4 ו-14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק רישוי עסקים), ובו ביום ניתן בעניין זה גם גזר דין אשר אימץ את הסדר הטיעון. בין היתר, ניתן בהליך זה צו סגירה לנגרייה, שנועד להיכנס לתוקפו ביום 26.12.2014, קרי שנה לאחר מתן גזר הדין, אלא אם יינתן עד אז למבקשים רישיון עסק או היתר זמני כדין (חע"ם 40363-08, השופטת ר' גלט).

4. חודש לפני שצו הסגירה נועד להיכנס לתוקף הגישו המבקשים לבית משפט השלום בקשה לדחיית ביצועו. לאחר שהתקבלה תגובת העירייה לבקשה זו, קבע בית משפט השלום ביום 9.12.2014 כי אין הוא מוסמך לשנות מגזר הדין לאחר שזה הפך חלוט זה מכבר. על החלטה זו הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי. ביום 26.1.2015 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורם של המבקשים (עפ"א 40105-12-14, השופטת מ' ברק נבו). בית המשפט המחוזי קבע כי חוק רישוי עסקים אינו מאפשר הארכתו של צו סגירה, והוסיף כי למעשה לא היה מקום לקבל את הערעור אף לפי הגישה הנוהגת בדיני התכנון והבניה, שבהם קיימת סמכות כזו, מאחר שאין "באופק הנראה לעין אירוע שיוכל להביא למערערים (המבקשים כאן) את המזור בו הם חפצים". עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי על מנת לאפשר למבקשים להיערך לביצועו של צו הסגירה ולמצוא פתרונות חלופיים למימון העתקתה של הנגרייה בטרם סיומו של ההליך האזרחי, יוארך תוקפו של הצו עד ליום 1.6.2015 (להלן: פסק הדין בעניין דחיית הביצוע).

5. לטענת המבקשים, כחודש לפני המועד החדש שנקבע לצו הסגירה, ניסו באי-כוחם להיפגש עם נציגי העירייה ולהעלות בפניהם את טענותיהם לפיהן קיים שינוי נסיבות שבגינו אין לאכוף את צו הסגירה, אך זאת, כך נטען, ללא הועיל.

6. בהמשך לכך, ביום 4.6.2015 הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי עתירה מינהלית שבה ביקשו להורות לעירייה לא לאכוף את צו הסגירה שניתן על-ידי בית משפט השלום. המבקשים הגישו עם העתירה גם בקשה לצו ביניים, ובה ביקשו בנוסף לאכיפתו הזמנית של צו הסגירה, כי העירייה תנמק מדוע לא תביא את המחלוקת בין הצדדים להכרעה בפני בית המשפט לעניינים מקומיים על-ידי הגשת כתב אישום נגד המבקש בגין ניהול עסק ללא רישיון והפרת צו סגירה שיפוטי, וכן שהעירייה תמציא להם את ממצאי דו"חות הביקורת שנעשו בעסק במאי 2015.

7. בו ביום דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה למתן צו הביניים אף מבלי לבקש את תגובת העירייה. בית המשפט המחוזי קבע כי אין בעתירה או בבקשה עילה למתן צו ביניים, וכי המבקש אף לא הצביע על החלטה מינהלית שאותה הוא תוקף. בית המשפט המחוזי קבע, כי תכלית הבקשה היא דחייה של מועד תחילת תוקפו של צו הסגירה, מועד אשר כבר הוארך "לפנים משורת הדין ומטעמים הומניים". בית המשפט המחוזי התרשם כי המצב נותר כפי שהיה בעת שניתן פסק הדין בעניין דחיית הביצוע, וכי המבקש לא הצביע על נסיבות חדשות שמכוחן קמה עילה לעכב את תחילת תוקפו של צו הסגירה. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי את טענותיו של המבקש בדבר פרשנותו של חוק רישוי עסקים היה עליו להעלות בהליך שהתנהל כנגדו בעניין רישיון העסק. לבסוף, בית המשפט המחוזי קבע כי ככל שהמבקש עומד על עתירתו הוא יודיע על כך בתוך שבעה ימים ממועד ההחלטה. כבר באותו יום ניתנה הודעה כי אלה הם פני הדברים, והדיון בעתירה נקבע ליום 6.9.2015.

בקשת רשות הערעור