פסק דין
תביעה כספית לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לרכבו של התובע עקב תאונת דרכים.
לטענת התובע, ביום 29.10.09 שעה שנסע בכביש מס' 1 לכיוון ירושלים, לפני מחלף לוד הוא הבחין בניידת משטרה שעצרה את התנועה בכביש; הוא נעצר במסלול ימין כאשר לפניו נעצרו מס' רכבים. כעבור 10 עד 15 שניות לאחר עצירתו, רכבו של נתבע 1 (להלן:"הנתבע") פגע ברכבו מאחור בעוצמה רבה וגרם לו נזק כבד.
נתבעת 2 הינה חברה לביטוח שביטחה את רכבו של הנתבע.
לטענת הנתבעים, התאונה אירעה כאשר ניידת משטרה התפרצה לכביש באופן פתאומי על מנת לחסום אותו; כתוצאה מכך נאלץ הנתבע לבלום בחוזקה ולהסיט את רכבו על מנת למנוע פגיעה קשה לניידת המשטרה ותוך כדי כך הוא פגע ברכבו של התובע.
הנתבעים שלחו הודעת צד ג' כנגד משטרת ישראל וכנגד ענבל חב' לביטוח בע"מ. לטענתם, צדדי ג' הם אלה האחראים לאירוע התאונה, וזאת משום שהשוטרים שנהגו בניידת המשטרה נהגו ברשלנות ובחוסר זהירות תוך סיכון הנוסעים האחרים בדרך.
צדדי ג' טוענים, כי בזמן התאונה בוצעו עבודות בכביש על ידי אנשי מע"צ; המשטרה עבדה יחד עם מע"צ בהסדרת התנועה בכביש; הוצבו תמרורים לאורך כקילומטר לפני החסימה שמראים שיש עבודות בכביש ומציינים את המהירות המוגבלת שמותר לנהוג בה לנוכח העבודות המתבצעות בכביש; בשלב מסוים היה צריך לחסום את הכביש; עיתוי החסימה נבחר בהתאם לתנאי הכביש והמכוניות שנסעו בו.
לטענת צדדי ג', התובע הוא אחראי לאירוע התאונה משלא שמר מרחק מהרכב שנסע לפניו ולא נהג בהתאם לתנאי הדרך בנסיבות העניין.
לאחר לימוד החומר שהוגש על ידי הצדדים ושמיעת הצדדים לפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה נגד הנתבעים להתקבל , ודין ההודעה לצדדי ג' להדחות.
התובע אינו חולק על כך שהוא פגע ברכבו של הנתבע; התובע אינו טוען לאחריות של הנתבע בגין האירוע; הוא טוען שהמשטרה נושאת באחריות לאירוע התאונה כמפורט לעיל.
מטעם הנתבעים העידה הגב' אורלי קארו שנסעה בכביש באותה עת והייתה עדה לאירוע התאונה. לפי דבריה, היא הבחינה בניידת המשטרה שהייתה בשולי הכביש כשהיא נכנסת אל תוך הכביש בצורה לא זהירה, לטענתה, וחוסמת את הכביש. לדבריה, היא הספיקה לעצור לפני הניידת, אולם ציפתה שמשהו יפגע בה מאחור. מכאן, לטענתה, המשטרה יצרה סיכון שגרם לתאונה.
מעדותה של הגב' קארו עולה כי היא נהגה במהירות של 100 קמ"ש, ובכל זאת, היא הצליחה לעצור לפני ניידת המשטרה, זאת אף שכניסת הניידת לכביש הלחיצה אותה במידה מסוימת.
כך גם נהגים אחרים, לרבות התובע, הספיקו לעצור אחרי שהניידת נכנסה לכביש על מנת לחסום אותו.
מקובלים עלי דבריו של רס"מ גיא אלבשוילי, השוטר שנהג בניידת המשטרה, לפיהם מדובר בכביש מרכזי שכל הזמן צפויה בו תנועה ועל המשטרה לבחור את העיתוי המתאים ביותר על מנת שתוכל לחסום את הכביש; לדבריו ננקטו אמצעי אזהרה לפני חסימת הכביש על ידי הצבת תמרורים מתאימים שמעידים על ביצוע עבודות בכביש ומנחים את הנהגים להגביל את מהירות רכביהם למהירות המתאימה לתנאי הדרך, בין היתר על מנת לאפשר את חסימת הכביש בבטחה (ראו עמ' 2 לפרוטוקול הדיון ,שורות 26-32).
הנתבע העיד כי הוא הבחין בתמרורים אולם הוסיף כי הוא לא יכול להגיד באיזה מהירות הוא נסע ואם הוא ציית לתמרורים שהוצבו לפני המקום שבו נחסם הכביש ואירעה התאונה (ראו עמ' 3 לפרוטוקול הדיון, שורות 18-21).
העובדה שרכבים אחרים שהיו לפניו של התובע הספיקו לעצור יכולה ללמד כי פעולת המשטרה, לרבות העיתוי שנבחר לחסימת הכביש, הייתה סבירה בנסיבות העניין, וזאת כאמור לעיל, בהתחשב בכך שמדובר בכביש מרכזי שכל הזמן צפויה בו תנועה מסוימת.
אשר לשיעור הפיצויים: מן המסמכים שהוגשו על ידי התובע עולה כי נגרם לרכבו נזק כבד. התובע תבע את המבטחת שלו ואילו בתביעתו זו הוא תבע אך את הפסד הנחת העדר תביעות בסך של 590 ₪, הפסד תשלום השתתפות עצמית בסך 1164 ₪ והפסד זמן נסיעות ועוגמת נפש בסך של 2,000 ₪.
בנסיבות העניין, אני מאשר את שני המרכיבים הראשונים. אשר למרכיב השלישי, אני מאשר סך של 1,000 ₪ בגין הוצאות אחרות טרחה ועוגמת נפש.
סוף דבר, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך של 2,754 ₪ וכן סך של 50 ₪ בגין אגרת משפט.
בקשה לרשות ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים תוך 15 יום.