החלטה

בשם המבקשים:                     עו"ד עמית ארד

1.        בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו דחה את בקשת המבקשים לחייב את המשיבות להשיב לשאלות מסוימות שהופנו אליהם על-ידי המבקשים בגדרו של שאלון. על החלטה זו מוגשת בקשת רשות הערעור דנא.

2.        השאלונים נשלחו למשיבות בגדרה של תביעה לפיצויים בגין מותו בטביעה של בן המבקשים 1 ו-2, כאשר רחץ בים ב"חוף הבונים" המצוי בתחום שטח השיפוט של המשיבה 1 (להלן המועצה). התביעה הוגשה גם נגד נתבעים נוספים, פרט למשיבות (אגב, נתבעים נוספים אלה היו צריכים להימנות על המשיבים בבקשה, ולו כמשיבים פורמאליים, שכן כל מי שהוא בעל דין בערכאה הדיונית חייב להיות מצורף להליך ערעורי). המשיבה 2 היא המבטחת של המועצה. בכתב התביעה נטען, בין היתר, להתרשלות המועצה.

3.        השאלות אליהן התייחסה הבקשה שהגישו המבקשים לבית משפט קמא עסקו בשיעור הריבית הממוצעת הריאלית שהמועצה מקבלת בגין פיקדונות בסכומים שונים המופקדים על-ידה לתקופה מסויימת; בשיעור הריבית הריאלית השנתית שהמועצה יכולה לקבל כיום בהשקעה בטוחה בבנקים מסחריים עבור סכומים שונים; בעניין הנחת העבודה של המועצה לשנת 2014 בדבר שינוי בשיעור הריבית במשק ובעניין הנחת העבודה של המועצה לחמש השנים הבאות בעניין "סביבת הריבית במשק בישראל". שאלות דומות נכללו גם בשאלון שהופנה למשיבה 2. בין היתר נשאלה המשיבה 2 האם היא מסכימה שמקדם ההיוון שייעשה בו שימוש בחישוב הפיצוי המגיע למבקשים יעמוד על אחוז אחד, וככול שהתשובה לכך אינה חיובית התבקשה המשיבה 2 להשיב על שורת שאלות בעניין שיעורי הריבית שהיא מקבלת על פיקדונות המופקדים על ידה בבנקים ובעניין הנחות העבודה שלה ביחס לשינויים צפויים בשיעורי הריבית במשק.

           המשיבות לא ראו לנכון להשיב על שאלות אלה, ובא-כוחם השיב במכתב כי "מקדם ההיוון לחישוב הפיצויים (לפי 3% ריבית שנתית) נקבע בהלכה מחייבת של בית המשפט העליון ולפיכך השאלות בשאלון המופנה לנתבעת 2 [המשיבה 2] אינן רלבנטיות". על כך השיב בא-כוח המבקשים כי בכוונת מרשיו לטעון ולהוכיח כי מקדם ההיוון הנכון הוא בשיעור אחוז אחד לכל היותר - "מה שמעמיד את הנושא במחלוקת והופכו לרלוונטי לתביעה".

4.        בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ח' וינבאום-וולצקי) דחה את בקשות המבקשים לחייב את המשיבות לענות על השאלות הנ"ל בקבעו כי: "לא ברורה הרלוונטיות לשאלות ... שכן על פי הדין ישנו מנגנון לחישוב ההיוון. על כן לא ראיתי לחייב את המשיבות להשיב על שאלות אלה".

5.        בבקשת רשות הערעור נטען כי כיוון שעל פי פסיקתו של בית משפט זה יכול בעל דין להוכיח כי שיעור ההיוון אינו 3 אחוזים, כפי שנקבע בעבר כהלכה פסוקה, רשאים המבקשים להוכיח שיעור היוון אחר שישמש לצורך חישוב הפיצויים שייפסקו להם. כיוון שכך, הפך נושא זה לרלבנטי ועל כן היה מקום לחייב את המשיבות להשיב לשאלות בשאלון שעניינן שיעורי הריבית.