בקשת רשות ערעור על החלטת המחוזי לאשר הריסת מיבנים לא חוקיים במזרח י-ם-נדחתה

1.       במקרקעין שבבעלות המבקש, המצויים במזרח העיר ירושלים,  הוקמה, ללא היתר כדין, תוספת בנייה של שלוש קומות מעל לבניין קיים בן ארבע קומות. כתב אישום שהגישה המשיבה כנגד המבקש לבית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, ובו יוחסה לו עבירה של בניה ללא היתר, בוטל, מחמת התיישנות העבירה. ערעור שהגישה המשיבה כנגד הכרעת-הדין נדחה על ידי בית המשפט המחוזי, תוך שצוין כי חרף ביטול האישום והיעדר הרשעה, פתוחה בפניה הדרך לעתור להריסת הבנייה מכח סעיף 212 לחוק שזו לשונו:

"נעברה עבירה בבניין... ואילו הורשע עליה אדם היה בית-המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205, רשאי הוא לצוות כן אף ללא הרשעה, ובלבד שחלה אחת הנסיבות האלה:...

(5) מי שביצע את העבירה מת או אינו בר עונשין מסיבות שאין בהן כדי לעשות את פעולתו חוקית".

3.         על יסוד דברים אלה, שבה המשיבה ופנתה לבית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, והפעם עתרה למתן צו הריסה מכוח סעיף 212(5) לחוק. בית-המשפט (כב' השופטת ע' זנגר) קבע כי היקף הבנייה, כמו גם ביצועה באזור שיועד על-פי תכנית המתאר לשמש שטח ציבורי פתוח, אינם מקימים כשלעצמם, על פי הפרשנות שניתנה לסעיף 212 בפסיקה, אינטרס ציבורי מספק למתן הצו שנתבקש. נוכח כך, דחה בית-המשפט את הבקשה מבלי להידרש לטענות שהועלו בדבר סמכותו ליתן צו כאמור.

4.         המשיבה הגישה ערעור על החלטה זו לבית-המשפט המחוזי וערעורה התקבל. בית-המשפט (כב' השופט י' נועם) קבע כי על-פי הפסיקה הקיימת, תכליתו של סעיף 212 היא להסיר את המפגע שהסבה הבנייה הבלתי-חוקית למרקם התכנוני, ולמנוע ממפר החוק ליהנות מפרי העבירה אף אם אינו בר-עונשין, בנסיבות בהן ישנה הצדקה לכך מטעמים של "עניין ציבורי" חשוב. לאור זאת, נקבע כי הותרת תוספת בנייה בת שלוש קומות, בהיקף של מאות מטרים רבועים אשר נבנתה שלא כדין על כנה, תהווה פגיעה משמעותית וחמורה באינטרס הציבורי. בית-המשפט פנה אפוא לבחון את עצם הפעלת הסמכות לפי סעיף 212(5) לחוק במקרה דנן, היינו, אם המבקש אינו "בר עונשין", כמובנו בסעיף. נקבע תחילה, כי על-פי הפסיקה, אדם שהעבירות שביצע התיישנו אינו בר-עונשין ולכן נכלל בגדרו של הסעיף. בהמשך, טענת המבקש, לפיה הואיל וניתן להעמידו לדין בגין עבירה של שימוש במבנה בלא היתר הינו בר-עונשין - נדחתה הן במישור העובדתי, שכן תוספת הבנייה שבנה לא אוכלסה, ובנסיבות אלה לא ניתן להרשיעו בגין עבירה זו, והן במישור המשפטי, שכן נקבע כי העובדה שניתן להגיש כתב אישום בגין שימוש שנעשה בנכס אינה חוסמת את סמכות בית-המשפט ליתן צו לפי סעיף 212(5).

5.         מכאן הבקשה שלפני, ליתן למבקש רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. המבקש טוען כי הבקשה דנן מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית, שכן פסק-דינו של בית-המשפט קמא מעניק הכשר להריסת כל המבנים אשר נבנו במזרח ירושלים, חרף העובדה שבאזור זה אין די תכניות מתאר המייעדות קרקע למגורים. עוד נטען, כי אין לראות בהותרתן של שלושת הקומות, אשר נבנו בניגוד לתוכנית מתאר ישנה שאינה מיושמת ומעל ארבע קומות קיימות שהוכשרו בידי אותה התוכנית, פגיעה באינטרס הציבור במובנו על-פי סעיף 212. לבסוף, טוען המבקש כי נגרם לו עיוות דין חמור, שכן שתי הערכאות קמא לא דנו בטענתו לפיה במקרה דנן לא קמה סמכות להורות על הריסה מכוח סעיף 212 לחוק.

 6.        דין הבקשה להידחות. הלכה פסוקה היא כי ערעור בגלגול שני נועד לבחון שאלות משפטיות בעלות השלכה כללית החורגות מעניינם הפרטני של הצדדים. עניינו של המבקש אינו נמנה עם אלה. חרף הניסיון לשוות לבקשה מימד עקרוני, בעיקרו של דבר, היא מיסדת עצמה על טענות פרטניות, שהועלו כולן בערכאות קמא. טענות אלו נדונו ונדחו בבית-המשפט המחוזי, ולא מצאתי כי בכך נגרם למבקש עיוות דין. אוסיף, כי גם לעיצומם של דברים לא מצאתי כי נפל פגם בהכרעתו המנומקת של בית-משפט קמא. אכן, פסיקתו של בית משפט זה בהקשרו של סעיף 212 קובעת כי יש צורך, בנוסף לעצם הבניה שלא כדין, להציג את העניין הציבורי המחייב את הריסת המבנה (ע"פ 3490/97 יצחק נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה כפר סבא, פ"ד נב (1) 136, 142 (1998); רע"פ 124/01 ניקר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (3) 151, 154 (2002)). סבורני, כי עלה בידי המשיבה להוכיח עניין ציבורי כזה בעניינו של המבקש. אין חולק, כי בשטחו של המבקש, אשר על-פי תכנית מתאר שרירה ותקפה מיועד לשמש שטח ציבורי פתוח, הוקמה תוספת בנייה נרחבת ללא כל ניסיון נטען להשיג היתר כדין או להביא לשינוי תוכנית המתאר. זו, ללא ספק, "עבירה בבנין" בה מדבר סעיף 212 לחוק, אשר יש אינטרס ציבורי מובהק במניעתה (ראו ע"פ 3490/97 הנ"ל בעמוד 142). בנסיבות אלה, השארת המצב על כנו תביא לכך שהחוטא ייצא נשכר (ראו רע"פ 4358/06 זריס נ' מדינת ישראל-עירית הרצליה (לא פורסם, 14.8.06)). לכך אין לתת יד, אפילו מדובר בבנייה המשמשת כמקום מגורים (ע"פ 3413/05  פרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.7.05)).

גם התנאי הקבוע בסעיף 212(5) התקיים במקרה דנן, שכן, מקום בו חלה התיישנות שאינה מאפשרת למצות את הדין עם מי שחטא בבנייה לא חוקית, ניתן ללכת בדרך המותווית בסעיף 212 לחוק, שכותרתה "הריסה ללא הרשעה" (רע"פ  10816/06 סופר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.1.2007)). טענתו הנוספת של המבקש, כי אין לראותו כמי שאינו בר-עונשין, נוכח האפשרות להעמידו לדין בעבירה של שימוש שלא כדין, היא טענה שנדחתה נוכח הממצאים העובדתיים, ובממצאים כאלה איני מוצא עילה להתערב (השוו עם ע"פ 874/78  סואעד נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, הגליל המרכזי  פ"ד לה(1), 678 ,עמ' 684-685 (1980)).

7.         מטעמים אלה, הגעתי למסקנה כי דינה של הבקשה להדחות, ועמה נדחית גם הבקשה לעכב את ביצועו של צו ההריסה.

           ניתנה היום, י"ט בכסלו התשס"ח (29.11.07).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    אז

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il