בקשת כהן וגרושה מנישואין אזרחיים להינשא זל''ז

לפנינו בקשת המבקשים להתיר להם להינשא זה לזה כדמו"י. לדברי המבקש הוא מוחזק ככהן בבית הכנסת שבו הוא מתפלל ובו הוא נושא את כפיו, ובלשונו: "יש לי שורשים גם מטורקיה, אני כהן, מברך את העם, כהן לכל דבר, אבא שלי כהן, יודעים שהוא כהן, סבא כהן, גם הילדים שלי."

המבקשת נישאה בנישואין אזרחיים באוזבקיסטאן ליהודי בשם מר [ב']. הם היו נשואים שבע־עשרה שנה עד שהם התגרשו בגט כדמו"י שסודר להם בבית הדין בפ"ת בשנת תשס"ו (25/6/2006). לאחר גירושיה היא הכירה את המבקש, מאז הם חיים ביחד שלוש־עשרה שנה, וכעת הם מעוניינים להתחתן כדמו"י. לפי דבריהם המבקש הוא ספרדי ששורשי משפחתו מטורקיה, והמבקשת היא אשכנזייה ששורשי משפחתה מאוקראינה. בקשת המבקשים היא לקבל היתר להינשא כדמו"י.

בדיון שנערך לפנינו הערנו לצדדים ולבא־כוחם שלכאורה לפי דברי הרמ"א בסימן ו' (שמקורו מתשובת הרשב"א תק"נ) אישה שהתגרשה לחומרה אסורה להינשא לכהן. בא־כוחם השיב כי לדעתו בפסקי דין שניתנו על ידי ביה"ד הגדול הותרו נישואין אלה (פרוטוקול שורות 28־30).

דיון

1. תשובות הרשב"א (תק"נ) ובמיוחסות (קל"ב), ותשובת הרא"ש (ל"ה, י"ד)

כתב הרמ"א בסימן ו' סעיף א':

"ואפילו לא נתגרשה רק משום קול קידושין בעלמא, אע"פ שהוא ברור שאין ממש באותן קידושין ואין נותנים גט רק מכוח חומרא בעלמא, אפילו הכי פסולה לכהונה."

מקור הדברים הוא בתשובת הרשב"א (תק"נ) שם נשאל הרשב"א על ראובן ששידך את בתו לשמעון ואחר כך התבטל השידוך "ולחשו את ראובן שהיה עם הארץ שייתן שמעון גט כדי ששמעון לא יוציא עליה קול שהיא מקודשת לו", ואכן לאחר ההשתדלות בדבר נתן שמעון גט לבתו, אך העדים העידו כי הגט ניתן בגלל חשש בעלמא ולא בגלל שיצא עליה קול קידושין. לאחר מכן השתדכה אותה בת לכהן, והשאלה שנשאלה הייתה אם הגט שקיבלה לחומרה משמעון, יאסור אותה להינשא לאותו כהן אתו היא השתדכה.

השיב הרשב"א:

"גט זה פוסל לכהונה, חדא, דמאן לימא דלא נתקדשה לו כהוגן אף על פי שיש תקנה בעיר ובקנס שלא לקדש אישה שם אלא בעשרה ובשליח ציבור, דילמא עבר וקידש, או לא ידע שקידש על ידי שלוחו או שלוחה חוץ מן העיר (=כלומר היו קידושי שליחות לא מידיעתו של האב־ראובן). ואפילו אם לא נתקדשה לו כמו שאמרת מכל מקום אין זה ידוע לכול ואיכא מאן דשמע בגיטא ולא שמע בהא."

הרשב"א הוכיח את דבריו מהגמרא ביבמות דף ל"ו ודף קי"ט בדין המשנה במי שהלך בעלה וצרתה למדינת הים, שאותה אישה אסורה להינשא ולחלוץ שמא צרתה ילדה בן והיא פטורה מייבום. הקשתה שם הגמרא מדוע שלא שתחלוץ ותינשא ממה נפשך? – ותירצה שהיא אסורה להינשא משום גזירת חכמים שמא ייוודע לאחר החליצה שצרתה ילדה ולד בר קיימא ונמצא שהיא חלצה בטעות, ויאמר הרואה (שלא ידע מלידת הוולד) שחלוצה מותרת להינשא לכהן ויעיד שבית דין התיר חלוצה לכהן, ובלשון הגמרא: "נמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה (להתירה) ואיכא דהוה בחליצה ולא הווה בהכרזה". דין זה נפסק להלכה ברמב"ם פ"ג מייבום הלכה ט"ו, ושו"ע קנ"ו י"ג.

כלומר גזירת חכמים היא לאסור אישה להינשא משום גזירת 'אתה מצריכה כרוז לכהונה' למרות שהתברר למפרע שהחליצה הייתה בטעות. ולכן במקרה בו דן הרשב"א כשניתן גט משום חשש בעלמא – הדברים באים בקל וחומר: "ומה התם דאיכא ולד חיישינן, כל שכן הכא דליכא הוכחה כלל."

כלומר, מה אם במקרה שהטעות הוכחה למפרע (כשצרתה ילדה וולד קיימא ונפטרה מחליצה) – על אחת כמה וכמה במקרה שלא הוכח שלא היה קידושין שהגט שניתן יפסול אותה מלהינשא לכהן. (וראו בתשובת מהרש"ל כ"ה מה שכתב להשיב על הרשב"א, ובמה שהקשה עליו בעל הכנסת הגדולה סימן ו' הגב"י אות ה').

ראיה נוספת הביא הרשב"א מדברי הגמרא בקידושין דף ס"ה ע"א באישה שאומרת קידשתני והוא אומר לא קידשתיך – שהוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו, ולעניין הגט אמר רב בהוא אמינא שכופין אותו לתת לה גט. הקשתה הגמרא – "והא לא ניחא ליה שייאסר בקרובותיה" (=ואם כן מדוע נכופו לתת גט) ? – הרי מוכח מקושיית הגמרא שגט שניתן לחומרה אוסר לכהונה, ובלשון הרשב"א:

"והא הכא דהוא אומר לא קידשתיך וכל זמן שלא נתן גט הוא מותר בקרובותיה אע"פ שהיא אומרת קידשתני ומבקשים ממנו ליתן גט, והכול יודעים שאינו אלא לספיקא ופטור מליתן כתובה, אפילו הכי כל שנתן גט הוא אסור בקרובותיה."

כלומר למרות שהגט ניתן לבקשת האישה בלבד, מכל מקום נתינת הגט אוסר אותו בקרובותיה.

וכן כתב הרשב"א בתשובה נוספת (בתשובות המיוחסות סימן קל"ב) בעניין אישה שיצא קול שהתקדשה לראובן ואחר כך השתדכה לאחר, וריננו בני אדם, וחקרו ומצאו שלא היה כלום, "אך משום חשש שמא יתגלה לאחר מכן יהיה מכשול לפיכך הצריכוה גט שלא לשום צורך בעלמא אלא לרווחא דמילתא."

השאלה הייתה אם היא צריכה להמתין שלושה חודשי הבחנה בגלל גט זה. השיב הרשב"א: