בקשת החייבת לסגירת התיק בשל אי סמכותה של לשכת ההוצאה לפועל להוציא לפועל פסקי דין של כב' בית המשפט המחוזי

לפניי בקשת החייבת לסגירת התיק בשל אי סמכותה של לשכת ההוצאה לפועל להוציא לפועל פסקי דין של כב' בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים.

1. בהמשך לדיון שהתקיים ביום 24.06.20 ובהתאם להוראות סעיף 1 להחלטתי הגיש הזוכה תגובתו לטענת החייבת, במסגרת טענת "פרעתי" שהוגשה על ידה ביום 23.07.07, שם טענה החייבת כי נוכח העובדה שפסק הדין נשוא תיק ההוצאה לפועל הנדון אשר ניתן על ידי כב' בית המשפט המחוזי בתל אביב, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, במסגרת ערעורים שהוגשו על החלטת וועדת הערר המחוזית הוא איננו ניתן לביצוע על ידי לשכת ההוצאה לפועל, למעט בגין ההוצאות שנפסקו ועל כן אין למותב זה הסמכות לדון ולבצע את פסק הדין.

2. החייבת מבססת טענתה על המפורט להלן:

א. בהתאם להוראות סעיף 1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967 (להלן: "החוק") מוגדר המונח "פסק דין" באופן הבא: "פסק דין או החלטה אחרת של בית משפט בעניין אזרחי, לרבות החלטה על תשלום הוצאות בעניין שאינו אזרחי". כמו כן, בהתאם להוראות סעיף 81 לחוק נקבע כי "משכנתאות רשומות על מקרקעין, וכן החלטות, צווים, פסקי דין ומסמכים שנקבע לגביהם בכל דין כי יש לבצעם כמו פסק דין של בית משפט, יחולו עליהם הוראות חוק זה, בשינויים המחוייבים...".

ב. לטענת החייבת פסק הדין נשוא תיק ההוצאה לפועל אינו עונה על ההגדרות המופיעות בסעיפים המפורטים לעיל, היות ולא מדובר בפסק דין בעניין אזרחי אלא פסק דין בעניין מנהלי ואין כל הוראת דין אחרת הקובעת כי יש לבצע פסק דין שניתן בערעור מנהלי כמו פסק דין של בית משפט, ועל כן, פסק הדין לא ניתן לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל.

ג. כמו כן, טוענת החייבת כי בהתאם להוראות סעיף 13 (3) לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס - 2000 (להלן: "חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים") נקבע כי שר המשפטים רשאי לקבוע תקנות לביצוע החוק, בין היתר בדבר "הוצאה לפועל של פסקי דין והחלטות לפי חוק זה". ללמדנו כי אף המחוקק סבר כי פסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים לא ניתן לביצוע על פי חוק ההוצאה לפועל ויש צורך בהתקנת תקנות באשר לכך. ברם, כי תקנות אלה לא הותקנו ולא קיימת הוראת דין המאפשרת ביצועו של פסק דין זה בהוצאה לפועל.

ד. החייבת מפנה לסעיפים 16-19 להחלטת כב' הרשם (כתוארו אז) נמרוד פלקס בתיק הוצאה לפועל מס' 03-22292-05-1, בעניין פנחס אגרנטי, ולפסק דינו של כב' השופט אהרן פרקש בבר"ע 2177/06 שהוגשה על ההחלטה הנ"ל.

ה. עוד טוענת החייבת כי גם מבחינה עניינית, פסקי דין הניתנים בערעורים מנהליים, הינם פסקי דין בעלי אופי הצהרתי שאינם ניתנים לאכיפה בהוצאה לפועל, אף אם נקבע בהם קביעות המחייבות את הרשות בתשלומים כספיים.

ו. לאור האמור, עותרת החייבת לסגירת תיק ההוצאה לפועל כנגדה או לחילופין להורות לזוכה לתקן את בקשת הביצוע שלו כך שתתייחס להוצאות ושכ"ט שנפסקו לטובתו בלבד.

3. הזוכה מגיש תגובתו לטענה הנ"ל במסגרתה טוען הזוכה כדלקמן:

א. הזוכה מפנה לספרו של פרופ' גבריאל הלוי "דיני אכיפת חיובים - הוצאה לפועל וגביית קנסות אגרות והוצאות" הוצאת בורסי, כרך א' פרק ב', עמ' 451 שם נקבע כי "סמכות בית המשפט לאכוף חיובים היא סמכות יחודית הנקבעת באופן מפורש, לכן כל אימת שלא נקבעה במפורש סמכות אכיפת חיובים לבית המשפט, הרי שאין היא מתקיימת". על כן, טוען הזוכה כי לבית המשפט לעניינים מנהלייים אין סמכות אכיפת פסקי דין הואיל ולא נקבעה סמכותו לאכיפת פסקי דין בחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים או בתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדר דין), התשס"א - 2000.

ב. כמו כן, טוען הזוכה כי בהתאם לסעיף 13 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהלייים, נקבע כי שר המשפטים אשר ממונה על ביצועו של חוק זה רשאי להתקין תקנות בנוגע לביצועו ובכלל אף תקנות בדבר "(3) הוצאה לפועל של פסקי דין והחלטות לפי חוק זה". אולם, שר המשפטים לא התקין תקנות בהתאם להוראות הסעיף האמור, ללמדנו כי לבית המשפט לעניינים מנהליים אין הסמכות הייחודית לאכיפת פסקי דין ולכן הסמכות העניינית נתונה אך ורק ללשכת ההוצאה לפועל.

ג. הזוכה מפנה אף לעמ' 450 לספרו של פרופ' גבריאל הלוי "מאחר שבהתאם לכללי פרשנות דיני אכיפת חיובים, דין ספציפי דוחה דין כללי הרי שסמכותה העניינית של לשכת ההוצאה לפועל משתרעת רק על חיובים אישיים פסוקים שאינם בתחומי סמכותו העניינית לגביית קנסות, אגרות והוצאות שאינם בתחומי סמכותו העניינית של בית המשפט בעניין אכיפת חיובים".