בקשה להפחתת מזונות זמניים

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה באשדוד (כב' השופטת ע' גיא) מיום 9.11.2017, שניתנה במסגרת תמ"ש 48676-06-15. בהחלטה נדחתה בקשת המבקש להפחתת המזונות הזמניים אותם הוא משלם למשיבה בגין הקטין נ.ש.ש.

1. לצדדים שלושה ילדים – נ', ד' ו-א', בגינם מתנהלת תביעת מזונות ובמסגרתה נפסקו מזונות זמניים שעודכנו מעת לעת.

ביום 11.11.2015 חויב המבקש במזונות זמניים בסך כולל של 5,800 ₪ עבור שלושת הקטינים (1,400 ₪ עבור כל קטין ו- 1,600 ₪ בגין מדור). לאחר פסק הדין בתיק 48706-06-15 בו נקבעה אחריות הורית משותפת הועמדו המזונות הזמניים על סך כולל של 3,800 ₪ (1,400 ₪ עבור הבת א', 700 ₪ עבור כל אחד מהקטינים ד' ונ' ו- 1,000 ₪ עבור מדור). בעקבות בקשה להפחתת מזונות זמניים שהגיש המבקש ביום 1.5.2017, בטענה כי מאוגוסט 2016 הבן ד' נמצא אצלו כל ימות השבוע (ובהעדר תגובה של המשיבה) הופחת סך של 950 ₪ מסכום המזונות, והסכום הכולל הועמד על 2,850 ₪.

2. ביום 7.9.2017 הגיש המבקש בקשה להפחתת מזונות זמניים בגין הבן נ', כשהנימוק העיקרי היה פסק הדין של בית המשפט העליון בבע"מ 919/15 בעניין חבות במזונות במצב של משמורת משותפת, ותוך הפנייה לתע"ר של המשיבה, לפיו נ' שוהה מחצית מהזמן אצל כל אחד מהצדדים. הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 25.10.2017.

בסמוך למתן ההחלטה הגיש המבקש בקשה לעיון חוזר בעקבות שינוי נסיבות נטען נוסף ולפיו מאז הגשת הבקשה להפחתת מזונות הבן נ' שוהה אצל המבקש באופן רצוף וקבוע מדי יום, כולל שבתות.

3. בהחלטה מיום 9.11.2017, היא ההחלטה נשוא הבקשה לרשות ערעור, קבע בית המשפט קמא כדלקמן:

"לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה ובשים לב לטענות האם בהתייחס לעובדה שהבן שוהה אצלה, גם אם אינו ישן, לא מצאתי מקום לשנות ההחלטה ובמיוחד נוכח טענות האם לפיה היא נושאת בעיקר צרכיו.

טענות הצדדים יתבררו במעמד הדיון".

4. בבקשה לרשות ערעור טוען המבקש כי לא ברור מדוע עליו לשלם מזונות זמניים בגין הבן נ' שנמצא רק אצלו, שוהה רק אצלו ולן רק אצלו והוא נושא בכל הוצאתיו. לטענתו, דברי המשיבה כי היא נושאת בעיקר הוצאותיו של נ' נאמרו בעלמא, ללא שום אסמכתאות. נטען כי החלטת בית המשפט קמא שגויה באופן קיצוני והיא המשך להחלטות שגויות נוספות, עליהן נמנע המבקש מלערער בהיותו שוחר שלום. עיקר התרעומת של המבקש היא ביחס לקביעה של משמורת משותפת, שהתקבלה לטענתו בניגוד לרצונם של הקטינים. המבקש גם מלין על כך שהמשיבה מונעת מהבת א' להגיע אל המשיב מחצית מהזמן, מתוך חשש כי יופחתו מזונותיה. המבקש מוסיף וטוען כי הוא נושא גם במרבית צרכיה של הבת א', וכך למשל שילם 100 ₪ עבור שמלה לבת. המבקש צירף לבקשה לרשות ערעור תצהירים של שני מכרים, המאשרים כי מתחילת ספטמבר 2017 הבן נ' נמצא רק אצל המבקש. בנוסף טוען המבקש כי אם ההחלטה נעוצה בסברה כי המבקש מסית את הקטין, אין בסברה זו ממש ואף יש להפחית את המזונות עבור א' המוסתת על ידי המשיבה.

            המבקש סבור כי יש מקום להתערב בהחלטה, הגם שמדובר בהחלטת ביניים בדבר מזונות זמניים, משום שהחלטה ניתנה תוך התעלמות משיקולים שהיה על בית המשפט להביא בחשבון. לשיטתו, השיקול היחיד שהיה על בית המשפט לשקול הוא העובדה שנ' שוהה אצל המבקש באופן קבוע.

5. 5. לאחר שבחנתי טענות המבקש, באתי לכלל מסקנה כי הן אינן מגלות עילה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט קמא, ואני מחליטה לדחות את הבקשה, בהתאם לתקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מבלי לבקש תגובה.