בקשה לאכיפת חוזה, על מנת שבנוסף למקרקעין שכבר נרשמו על שם התובע, תרשם על שמו גם חצר כלשהי הצמודה להם וכן בקשה לפיצוי על הפרת חוזה ועל התנהגות הנתבעת מאז הגשת התביעה המקורית ועד הלום

רקע

1. בסוף שנות השבעים של המאה שעברה נכרת בין התובע לנתבעת חוזה, ועל פיו שכר התובע
מהנתבעת נכס מקרקעין כלשהו לתקופה של 5 שנים, תקופה שהחלה בשנת 1980. בחוזה ניתנה
לתובע זכות ברירה )אופציה( לרכוש את זכות החכירה בנכס.

בחלוף חמש שנות שכירות ביקש התובע לממש את זכות הברירה ולרכוש את הנכס. הנתבעת
סירבה, וטעמיה דאז - עימה. ראה כך התובע - ופנה לבית המשפט המחוזי בנצרת )בת.א.
66/86( ועתר לאכוף את החוזה, ולחילופין - לחייב את הנתבעת בפיצויו על נזקיו.

ביום 13.06.91 נתן בית המשפט המחוזי בנצרת )כב' השופט עודד גרשון( פסק דין, והורה
כי התובע זכאי לרכוש את הנכס, על פי זכות שניתנה לו בחוזה. ערעור שהגישה הנתבעת
לבית המשפט העליון נדחה ביום 22.09.94.

התובע טוען בתביעתו, כי הנתבעת לא קיימה אחר פסק הדין הנ"ל ולא עשתה להעברת הנכס
לשמו. על כן הוא פנה )בשנת 1995( בעתירה לפי פקודת ביזיון בית משפט, על מנת לחייבה
לעשות כמצוות פסק הדין. בסיומו של הליך הגיעו בעלי הדין לידי הסכם פשרה שקיבל תוקף
של החלטה, ועל פיו התחייבה הנתבעת לעשות לרישום הנכס לשמו של התובע.

עוד טוען התובע בתביעתו, כי גם לאחר שהושגה הפשרה )בהליך בזיון בית משפט( הנתבעת לא
קיימה אחר ההסכמה, והוא שב ופנה לבית המשפט בעתירה לפי פקודת ביזיון בית המשפט
)בשנת 1996(. ואף בהליך זה הגיעו בעלי הדין לידי הסכם פשרה )הפעם בפני בית המשפט
העליון, במסגרת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי(. ההסכם קיבל תוקף של פסק דין,