בקשה בטענת 'פרעתי'

לפניי בקשה בטענת פרעתי שהגישו החייבים לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז - 1967.

העובדות הצריכות לעניין ושאינן במחלוקת, הן:

• ביום 31.10.18 נחתמה פסיקתא במסגרתה חוייבו שבעת החייבים, ביניהם ארבעה בעלי מניות של קבוצת חברות (3 חברות) ו-3 החברות, לשלם לזוכה סך של 655,200 ₪ ביחד ולחוד.
• בפסיקתא נקבע מפורשות כי "המועד אשר נקבע לביצוע התשלום בפועל הינו 29.4.18".
• החייבים הגישו כנגד הזוכה תביעה כספית ע"ס של 5 מליון ₪ במסגרת ת"א 65974-05-18 בביהמ"ש המחוזי בלוד. עם פתיחת התיק הוגשה על ידי החייבים בקשה לעיקול עצמי וביום 14.6.18 ניתן צו עיקול ע"ס של 4,541,066 ₪ ע"י כב' השופט מיכאל תמיר.
• במהלך חודש 01/19 ולאחר הגשת הבקשה בטענת פרעתי - שילמו החייבים את מרבית החוב בתיק.

המחלוקת בין הצדדים נסבה למעשה על הרכיבים שהתווספו לתיק עם פתיחת התיק לרבות ריבית פיגורים, שכ"ט, הוצאות ואגרה שכן לטענת החייבים לא היה מקום לפתוח את התיק כלל שעה שקיים עיקול זמני בסכומים העולים על גובה החוב בתיק בהליך אחר.

תמצית טענות החייבים:

• הכספים להם זכאי הזוכה במסגרת הפסיקתא מאת החייבים נתפסו בעיקול כדין ועל כן לא היה מקום לפתוח את התיק בהוצל"פ מכח הפסיקתא ע"י הזוכה, מהלך אשר נעשה לצורך פגיעה במוניטין העסקי של החייבים.
• הנסיון של הזוכה לגבות את החוב לאחר שהכסף מוחזק/מעוכב בעיקול כמוהו כנסיון לגבות את החוב בכפל, בשל החפיפה בסכומים.
• יש להורות על סגירת התיק וחיוב הזוכה בהוצאות בגין פתיחת התיק שלא כדין ובחוסר תום לב.
• אין כל מקום לערוך אבחנה בין החייבים שכן העיקול חל על כספים ולא מתייחס לחייבים.
• מקום בו עוקל סכום כסף העולה על גובה החוב, חל הדין בדומה לעיכוב ביצוע שאז לא מתווספת ריבית פיגורים אלא לכל היותר ריבית משפטית רגילה.