בקשה 920/14

בשם המבקשים:                     עו"ד א' גוט; עו"ד א' בר-אליעזר; עו"ד ר' בר-זוהר

1. לפניי בקשה לקיום דיון נוסף בפסק הדין של בית המשפט העליון בע"א 8500/06, 8664/06, 9638/06 מיום 27.8.2012 (המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין; והשופטים ע' ארבל; וח' מלצר). הבקשה הוגשה זמן ניכר לאחר פסק הדין, על פי הארכת מועד שניתנה בתום הדיון בבקשות שונות שהוגשו אחר פסק דין. בפסק הדין קיבל בית המשפט העליון חלקית שניים מבין שלושה ערעורים שהוגשו על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים. בפסק הדין נקבע כי המשיבות חבות בנזיקין כלפי המבקשים. בסכמו את השתלשלות העניינים שביסוד המקרה, אמר בית המשפט כי:

"פרשה זו החלה, בשנת 1991 לערך, עת הגה בלום (המבקש 2 – מ.נ.) את הרעיון להקים חווה של צברים. בלום נועץ במשרדי הממשלה השונים, ובפקידי הממשל הרלבנטיים, ושם את מבטחו בדבריהם, כי יסופקו לו מי הקולחין של עיריית דימונה (המשיבה 2 – מ.נ.). המים לא סופקו, ועל כן – נוצר נזק, שבגינו חייבות בפיצוי מדינת ישראל (המשיבה 1 – מ.נ.), ועיריית דימונה. כך ניתן לתאר, במילים פשוטות, את סיפור המעשה כולו בקצירת האומר, אולם לא ניתן להתעלם מכך כי מבין השורות מזדקרת תמונה קשה של התרשלות ארוכת שנים של הרשות המקומית ו[של] המדינה, על גופיה השונים."

על-אף קיומה של התרשלות, קבע בית המשפט כי מהפיצוי שמגיע למבקשים יש לנכות סך של חמישים אחוזים: עשרים אחוזים בגין גורמים אחרים שגרמו לנזק; ושלושים אחוזים נוספים בגין האשם התורם של המבקש 2, בלום.

           להשלמת התמונה אציין כי הליך זה הוא אחד מבין הליכים רבים בעניינם של המבקשים, שתחילתם בעתירה שהגישו בבג"ץ 1773/01 בלום נ' שר החקלאות ופיתוח הכפר, פ"ד נו(3) 320 (2002), והם כללו, פרט להליכים מושא הבקשה שבפניי, גם בקשה לסעד הצהרתי לבית המשפט המחוזי שנדחתה על הסף מחמת העדר עילה, ואשר ערעור על החלטה זו נדחה בבית משפט זה לפני ימים אחדים (ע"א 3395/13 בלום נ' מדינת ישראל רשות המים ומשרד החקלאות (11.8.2014)).

2. בקשה זו נוגעת לנושא אחד בלבד: במסגרת פסק הדין, אישר בית המשפט את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי יש מקום לפצות את המבקשים רק בגין הנזק שארע לחלקהּ הראשון של החווה, בגודל של 550 דונמים. ככל שנוגע הדבר לחלק נוסף של החווה, שהורחב בשנת 1996 וששטחו 550 דונמים נוספים, קבע בית המשפט כי יש לראות את המבקש 2 כמי ש"הסתכן מרצון" והגדיל את החווה אף שידע כי קיימת בעיה בהספקת מי קולחין לחווה, ומכאן שאין להטיל את הנזק אל פתחן של המשיבות. מאחר שהתייחסותו של בית המשפט לנושא זה היא קצרה יחסית ומפורטת בשלוש פסקות בלבד, תובא זו במלואה:

"78. סעיף 5(א) לפקודה, אשר מבסס את הגנת "הסתכנות מרצון", מלמדנו כי: "בתובענה שהוגשה על עוולה תהא הגנה שהתובע ידע והעריך, או יש להניח שידע והעריך, את מצב הדברים שגרמו לנזק וכי חשף עצמו או רכושו למצב זה מרצונו". יש לציין כי הגנה זו איננה חלה על עוולת הפרת חובה חקוקה (ראו: סעיף 5(ב) לפקודה)).