בקשה

בשם המערערים:                    עו"ד קייס נאסר

בשם המשיבים 2-1:               עו"ד רסמי דקה

בשם המשיבה 3:                    עו"ד מוסטפא קבלאוי

בשם המשיבים 7-5:               עו"ד דרגאם עתאמנה

           זוהי בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבה 3, עיריית אום אלפחם (להלן: העירייה), לבצע כל עבודת חפירה או בניה או סלילה או כל פעולה אחרת המשנה את המצב הקיים במקרקעין הידועים כחלקה 1 גוש 12155 באום אלפחם (להלן: המקרקעין) עד להכרעה בערעור שבכותרת.

1.        ביום 15.2.2007 הופקדה להתנגדויות תוכנית מתאר מפורטת (להלן: תוכנית המתאר) בנוגע למקרקעין הכוללת, בין היתר, דרך המכונה בתוכנית דרך מספר 7 (להלן: דרך מספר 7) והמיועדת להוביל לבתיהם של המשיבים 7-5 (להלן: המשיבים). המבקשים 6-1 אינם רשומים כבעלי הזכויות במקרקעין ולטענתם הם מחזיקים בה בירושה מאביהם המנוח, אשר רכש את המקרקעין ועל כן רשומה לטובתו הערת אזהרה בהם. המבקשים הקימו מבנים במקרקעין ובשל הימצאות חלק מביתו של המבקש 1 וכן מחסן בתוואי דרך מספר 7 הם הגישו התנגדות לתוכנית המתאר. התנגדות זו נדחתה ובתגובה הגיש המבקש 2 עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה התוקפת את דחיית ההתנגדות (עת"מ 4440/07). ביום 7.7.2009, לאחר שתוכנית המתאר אושרה למתן תוקף ביום 6.4.2009, הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין (כב' השופט א' קיסרי), לפיו המבקשים יהיו רשאים "להגיש תוכנית מפורטת על מנת למצוא פתרון לעניין שבעטיו הוגשה העתירה", וזו תיבחן לגופה על-ידי הוועדה המחוזית לתכנון ובניה (להלן: העתירה הראשונה).

           המבקשים לא הגישו תוכנית מפורטת וביום 17.1.2012 הודיעה המשיבה 1, הוועדה המקומית לתכנון ובניה עירון (להלן: הוועדה המקומית) על כוונתה להפקיע את השטח הדרוש לסלילת דרך מספר 7 וביקשה מהמבקשים למסור את החזקה במקום. במקביל ומשהתמהמה העירייה בסלילת הדרך, אף שהוועדה המקומית הוציאה לשם כך היתר בניה כבר ביום 22.11.2011, הגישו המשיבים בחודש ספטמבר 2012 עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה בדרישה להורות לעירייה לסלול את דרך מספר 7 (עת"מ 45801-09-12) (להלן: העתירה השנייה). בית המשפט לעניינים מנהליים (כבוד השופטת י' וילנר) קיבל את העתירה בקובעו כי טענת העירייה שברצונה להשהות את סלילת הדרך בשל החשש מהתנגדות יתר בעלי הזכויות בחלקה אינה סבירה וכי העיכוב בסלילת הדרך פוגע בהסתמכות הלגיטימית של המשיבים על כך שתוכנית המתאר תיושם. המבקשים, שלא צורפו כצד לדיון בעתירת המשיבים, הגישו עתירה מנהלית התוקפת את פסק הדין שניתן בעתירת המשיבים (עת"מ 40330-08-13). במסגרת הדיון בעתירה זו הגיעו הצדדים להסכמה, שקיבלה תוקף של פסק דין ביום 2.9.2013 (כבוד השופט א' קיסרי), להגיש ערעור מוסכם על פסק דינה של השופטת וילנר ולבקש מבית המשפט העליון שיחזיר אליה את הדיון על מנת שתשמע את טענות המבקשים. הצדדים פעלו בהתאם, ובית משפט זה הורה על ביטול פסק הדין בעתירה הראשונה והשבת הדיון לבית המשפט קמא (עע"ם 6148/13).

2.        ביום 23.1.2014 ולאחר ששמע את טענות המבקשים שב בית המשפט לעניינים מנהליים וקיבל את עתירת המשיבים. בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את טענת המבקשים כי ניתן להסתפק בתוואי דרך אחר שהציעו (להלן: דרך מספר 8) כפתרון מספק עבור המשיבים, בקבלו את עמדת הוועדה המקומית שטענה כי דרך זו אינה פותרת את בעיות הנגישות שהתעוררו באזור. עוד קבע בית המשפט לעניינים מנהליים כי ככל שלמבקשים טענות נגד ההפקעה, עליהם לפתוח בהליך נפרד ואין הם רשאים להעלותן בכובעם כמשיבים בעתירה שלפניו.

           בעקבות כך, עתרו המבקשים לבית המשפט לעניינים מנהליים בדרישה לבטל את ההפקעה (עת"מ 50346-01-14). בית המשפט לעניינים מנהליים (כבוד השופט מ' רניאל) דחה את טענת המבקשים כי לא ניתנה להם הזדמנות להתנגד להפקעה, בקובעו כי כאשר הפקעה נעשית מכוח תוכנית מתאר המועד להתנגד לה הוא במסגרת הליכי אישור תוכנית המתאר ולא במסגרת הליכי ההפקעה. משהתנגדו המבקשים לתוכנית המתאר ומשהתנגדותם זו נשקלה ונדחתה, קבע בית המשפט כי אין חובה להעניק להם זכות טיעון נוספת. עוד קבע בית המשפט לעניינים מנהליים כי במסגרת הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בעתירה הראשונה, ניתנה למבקשים הזדמנות נוספת לשנות את מיקום הדרך על-ידי הגשת תוכנית מפורטת מטעמם, אולם תוכנית כזו הוגשה על ידם רק ביום 18.11.2013, שמונה עשר ימים לאחר שדבר הפקעת המקרקעין פורסם וחמישים ושניים חודשים לאחר כריתת הסכם הפשרה בעתירה הראשונה. לשיטת בית המשפט לעניינים מנהליים, מדובר בשיהוי ניכר החורג ממסגרת הזמן הסביר, והוא הוסיף וקבע כי הוועדה המקומית בחנה את התוכנית החלופית שהוצעה ופסלה את דרך מספר 8 כפתרון ראוי למצוקת הנגישות באזור ולגישתו אין מקום להתערב בשיקול דעתה המקצועית של הוועדה המקומית בעניין זה. עם זאת, קבע בית המשפט לעניינים מנהליים כי תוכנית המתאר קובעת כי "מבנה או חלקו שאושר כחוק והנמצא בתחום שטח דרך על פי תוכנית זו ייראה כשימוש חורג שיאושר על פי פרק ז' לחוק", ומשמחסן שבנו המבקשים ניצב בתחום דרך מספר 7 הרי שיש ליתן לו אישור לשימוש חורג ואין להורסו עד תום תקופת השימוש החורג. בכפוף להערה זו לגבי מחסן המבקשים, דחה בית המשפט לעניינים מנהליים את עתירתם והוא הוסיף והדגיש כי לפי לשון תוכנית המתאר אין היתר לשימוש חורג למבנים שבנו המבקשים במקרקעין ללא היתר בניה.