בצלאל נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.זהו ערעור על החלטתה של הוועדה הרפואית לעררים- להלן: "הוועדה", אשר התכנסה לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל - 1970 - להלן: "החוק", בשני מועדים: 2/7/12 ו - 10/9/12 ואשר קבעה כי לא חלה החמרה במצבו של המערער.

2.רקע

המערער, נפגע בתאריך 27/11/01, בתאונה אשר הוכרה הן כתאונת עבודה והן כתאונה לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה.

בשנת 2010 הגיש המערער תביעה להחמרת מצב.

המשיב כינס וועדה רפואית לעניין נפגעי עבודה אשר קבעה כי אין החמרה.

המערער הגיש ערר על הקביעה הנ"ל וועדה רפואית לעררים קבעה כי ישנה החמרה במצבו וקבעה לו נכות משוקללת של 31%, כנפגע עבודה.

המערער ביקש לקיים את הדיון בעניינו במסגרת וועדה לפי החוק. ועדה שכזו התכנסה (ועדה מדרג ראשון) אשר קיבלה את טענת ההחמרה וקבעה למערער 31%.

המשיב הגיש ערר כנגד הקביעה הנ"ל בטענה כי אין קשר סיבתי בין ההחמרה לבין האירוע מיום 27/11/01.

וועדה רפואית לעררים שדנה בערר המשיב, קיבלה אותו וקבעה שאין קשר סיבתי בין ההחמרה לבין האירוע משנת 2001.

כנגד החלטה זו הוגש הערעור שלפניי.

3.להלן טענות ב"כ המשיב, בתמצית:

א.הגשת הערר על ידי המשיב היתה שלא כדין.

ב.החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 25/7/11, שהכירה בקשר הסיבתי בין ההחמרה לבין האירוע, מחייבת את הוועדה.

ג.האישור הרפואי להחמרת מצב לפי תקנה 36 שימש ככרטיס כניסה הן לדיון בהחמרה הן לועדה לנפגעי עבודה והן לועדה שהתכנסה לפי החוק.

ד.לאחר שוועדה רפואית לעררים לענין נפגעי עבודה קבעה קיומו של קשר סיבתי בין ההחמרה במצבו של המערער לבין האירוע משנת 2001, לא ביקש המערער כי יועמד לפני וועדה אחרת אלא כי קביעת הועדה הנ"ל תשמש גם לענין נפגעי איבה.

ה.המשיב הוא שהחליט על כינוס ועדה אחרת, כאשר עיון במזכר פנימי מיום 20/9/11, מלמד כי המשיב לא ראה בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים לענין נפגעי עבודה כ - VOID, אלא שיש במזכר הנ"ל משום רמז לועדה מדרג ראשון שההליך הוא פורמאלי ושעליה לקבוע נכות לפי הוועדה הרפואית לעררים לענין נפגעי עבודה.

ו.וועדה רפואית מדרג ראשון קבעה למערער את אחוזי הנכות בדומה לקביעת הוועדה הרפואית לעררים לנפגעי עבודה ולכן לא היה מקום שהמשיב יגיש ערר.

ז.וועדה רפואית שהתכנסה בשנת 2003 קבעה קיומו של קשר סיבתי בין הנקב באוזנו של המערער לבין האירוע משנת 2001 ולכן טעתה הוועדה עת שללה קיומו של קשר סיבתי בין ההחמרה במצב הנקב באוזנו של המערער לבין האירוע.

ח.המערער יטען כי הוועדה נשוא ערעור זה אינה רשאית לשלול את הקשר הסיבתי בין הנקב באוזן שמאל לבין האירוע וזאת לאחר שהוועדה שישבה בשנת 2003 קבעה קשר סיבתי וזאת לאור ירידת השמיעה המתאימה לנזק כתוצאה מהאירוע.