בפ"ת 4626-01-15

בפניי בקשה להאריך את פסילתו המנהלית של המשיב מלהחזיק רישיון נהיגה, בהתאם לסמכותי לפי סעיף 47(ט) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן – פקודת התעבורה) עד לתום ההליכים ואף מעבר לשישה חודשים.

ביום 4.1.15 נפסל המשיב על ידי קצין משטרה מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 30 ימים, זאת מתוקף סמכותו של קצין משטרה על פי סעיף 47(ה)(3) לפקודת התעבורה.

בכתב האישום נטען כי ביום 2.1.15, שעה 02:17, המשיב נהג באופנוע ברחוב השומרון בתל אביב, כשהוא שיכור ונתון תחת השפעת משקאות משכרים. מפיו נדף ריח אלכוהול חזק מאד, התנהגותו הייתה רדומה, הוא התנדנד במבדקי העמידה וההליכה וכן החטיא את הבאת אצבעו לאף. עוד נטען כי המשיב הכשיל את בדיקת הנשיפון, ובהיותו נהג שגילו מתחת לגיל 24, נדרש למסור דגימת דם לצורך בדיקת שכרות, אך סרב.

העבירה שיוחסה למשיב היא נהיגה בשכרות, בניגוד לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה.

טענות המבקשת:

בבקשה פורטו נסיבות האירוע, וצוין כי לאור חומרת העבירה המיוחסת למשיב יש בהמשך נהיגתו סכנה לציבור ולביטחון משתמשי הדרך.

בדיון בפניי, חזרה ב"כ המבקשת על הנטען בבקשה, והוסיפה כי להתרשמות השוטר היה המשיב נתון תחת השפעת אלכוהול כבדה. המשיב הסכים לבצע את בדיקת הנשיפון, אך הכשיל את הבדיקה כשלא נשף אויר. כשנדרש לבצע בדיקת דם, סרב בנימוק שדי בכך שביצע בדיקה בנשיפון. משמעות הסירוב להיבדק הוסברה למשיב, והמשיב סרב להיבדק ואף לחתום על הטפסים הרלוונטיים.

באת כוח המבקשת טענה כי צירוף הנסיבות שלעיל מצביע על אופיו של המשיב כנהג מסוכן שאינו נענה לדרישות החוק וגורמי אכיפת החוק, ומזלזל בהוראות החוק.

טענות המשיב:

בא כוח המשיב טען כי לא קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירה, ולמצער, קיים כרסום משמעותי בחומר הראיות.

על פי לשון החוק שוטר רשאי לדרוש דגימת דם במקרה בו קיים חשד סביר כי הנהג שיכור. במקרה דנן, השוטרים סברו בטעות שכל נהג שטרם מלאו לו 24 שנים מחויב למסור דגימת דם, זאת ללא קיומו של חשד סביר לנהיגה בשכרות, ואף הטעו את המשיב כשטענו בפניו כי הוא מחויב למסור דגימת דם עקב גילו.