בפ"ת 10043-11-14 מדינת ישראל נ' ארליך

לפני בקשה להארכת פסילה מנהלית עד גמר ברור הדין בעניינו של המשיב.

1.נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות, לאחר שבבדיקת נשיפה נמצא בגופו של המשיב ריכוז אלכוהול של 630 מ/ג אלכוהול לליטר אוויר נשוף. במקביל, נפסל המשיב, מנהלית, מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך 30 יום. ביום 2.12.14 הגישה המבקשת בקשה זו אולם לא ברור האם המשיב היה מודע לקיומה של הבקשה עד ליום 28.12.14. ביני לביני, ביום 8.12.14 הסתיימה תקופת הפסילה המנהלית ומשזו לא הוארכה בהחלטת בית המשפט – קיבל המשיב בחזרה את רישיונו. כאמור, ביום 28.12.14 הצהיר ב"כ המשיב כי הוא מייצג את המשיב, בין היתר לעניין בקשה זו. מאוחר יותר טענו הצדדים לבקשה.

2.ב"כ המשיב טוען כי בקשת המבקשת חסרה טענה כי יש בידי המבקשת ראיות לכאורה. לא נטען בבקשה כי קיימת מסוכנות הנשקפת מן המשיב. הטענה העיקרית בה התמקד ב"כ המלומד של המשיב נוגעת לשיהוי מצד המבקשת. כאמור, המשיב קיבל בחזרה את רישיונו ביום 8.12.14 ומאז הוא נוהג בכבישי ישראל כאוות נפשו. אילו הייתה המבקשת סבורה באמת ובתמים כי המשך נהיגתו של המשיב כה מסכנת, היה אליה לאחוז באמצעים מתאימים שלא להשיב את רישיונו של המשיב לידיו ולהאריך את תקופת הפסילה בה היה נתון.

3.ב"כ המבקשת טוען כי בתיק החקירה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב. קיימת בתיק אינדיקציה לכך שההתרשמות מן המשיב הייתה כי הוא היה מצוי בשכרות כבדה. עוד נאמר כי אין מדובר בכשל ראשון מסוגו למשיב. בשנת 2007 הורשע המשיב בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים ובשנת 2009 הוא הורשע בעבירה של נהיגה בשכרות ואי ציות להוראות שוטר.

דיון והכרעה

4.כידוע, ראוי להגיש בקשה להארכת פסילה עד תום ההליכים בתוך תקופת הפסילה המנהלית (בש"פ 6298/00 אברג'יל נ' מדינת ישראל (מיום 14.9.00); בש"פ 8645/07 חדש נ' מדינת ישראל (מיום 29.10.07)). שיהוי בין מועד ביצוע העבירה הנטענת לבין הגשת בקשת פסילה או שיהוי בין סיומה של הפסילה המנהלית לבין הגשת בקשת פסילה מלמד שהמבקשת לא סברה כי נשקפת מן המשיב מסוכנות ברף המחייב פסילתו של האחרון עד תום ההליכים (בש"פ 7726/02 חסיין נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (6) 562 (2002)). יחד עם זאת, נקבע כי שיהוי איננו חזות הכל. ההשתהות, היא כשלעצמה, אין בה כדי להכריע בשאלת הפסילה (בש"פ 2653/99 זיאד נ' מדינת ישראל (מיום 29.4.99) וכי מדובר בשיקול בין יתר השיקולים שיש לשקול (בש"פ 3345/09 גבן נ' מדינת ישראל (פסקה 7 מיום 27.4.09). עצם קיומו של שיהוי בהתנהלות המבקשת אין בו די לצורך הותרת רישיון נהיגה בידי נאשם עד לתום משפטו (בש"פ 9437/11 אבו סלוטה נ' מדינת ישראל (מיום 29.1.12)).

5.אכן, בתי המשפט השונים קבעו במקרים בהם השתהתה המבקשת שיהוי ניכר ביותר של חודשים רבים, כי שיהוי זה אינו מצדיק כשלעצמו השבת רישיון הנהיגה של הנאשם עד לתום משפטו (ראו למשל בש"פ 8645/07 חדש (שיהוי בן 9 חודשים בעבירת הריגה); בש"פ 6282/09 תראווה נ' מדינת ישראל ( מיום 18.8.09)- שיהוי בן 4 חודשים); בש"פ 9437/11 אבו סלוטה נ' מדינת ישראל (מיום 29.1.12)- שיהוי בן 7 חודשים שלא הצדיק השבת הרישיון)).

6.במקרה שלפני, מדובר בשיהוי של כ-20 יום לערך ממועד השבת רישיונו של המשיב לידיו עם תום תקופת הפסילה המנהלית ועד למועד בו הועמד המשיב על כוונתה של המבקשת לשוב ולעתור להמשך פסילתו עד תום ההליכים בעניינו. אמנם, אין להקל ראש בתקופה של כ-3 שבועות במהלכן היה המשיב חופשי לנהוג כאוות נפשו אך יחד עם זאת ברי כי אין מדובר בתקופה ממושכת, היינו השיהוי בו עסקינן אינו ניכר. אין חולק כי בתיק החקירה ראיות לכאורה כי המשיב נהג כשבגופו ריכוז אלכוהול של 630 מ/ג לליטר אוויר נשוף. בעברו הלא רחוק של המשיב 2 הרשעות בעבירות דומות, האחת עבירה זהה של נהיגה בשכרות והאחרת עניינה נהיגה תחת השפעת אלכוהול. סבורני, בכל הכבוד הראוי, כי השיקול והצורך להגן על הציבור מפני מי לכאורה נהג כשכשל פעם שלישית בעבירה כה חמורה ומסוכנת גובר במאזן הדברים הכולל על האינטרס של המשיב להמשיך ולהחזיק ברישיונו בשל מחדלה של המבקשת מלדאוג להציג את טיעוניה בבקשה במועד בפני בית המשפט. כמו כן, ומבלי שיהיה בכך כדי להטות את הכף, יש לזכור כי הבקשה להארכת הפסילה המנהלית הוגשה במסגרת התקופה בה היה המשיב פסול מנהלית ואין מדובר במחדל, לכאורה חמור יותר, של הגשת הבקשה לאחר תום תקופת הפסילה המנהלית.

7.העולה מן המקובץ הוא כי לא מצאתי כי יש בכוחו של שיקול השיהוי בנסיבותיו של מקרה זה כדי להטות את הכף לעבר דחיית בקשת המבקשת. האינטרס של הגנת הציבור והמשתמשים בדרך גובר לטעמי בנסיבותיו החריגות של מקרה זה על אינטרס המשיב להוסיף ולהחזיק ברישיון הנהיגה שלו. אשר על כן אני מוצא לקבל את הבקשה ולפסול את המשיב מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה וזאת עד גמר בירור הדין בענייננו. אני קוצב את תקופת הפסילה ל- 5 חודשים מיום שימוע החלטה זו.

ניתנה היום, כ"א טבת תשע"ה, 12 ינואר 2015, במעמד הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: