בפ"מ 6027-01-16 אליהו נ' מדינת ישראל

1.בפני בקשה לביטול פסילת רישיון מנהלית, מכוח סעיף 48 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה") וכן בקשה לביטול השבתת רכב מכוח סעיף 57ב לפקודה.

2.למבקש מיוחסת עבירה של נהיגה בשכרות מכוח סעיף 62(3) לפקודה, זאת עת נהג בקטנועו, ברחוב החשמונאים-קרליבך בתל-אביב, ביום 15.1.16, לפנות בוקר, כשהוא שיכור, כך שבבדיקת נשיפה מגופו נמצאו 665 מק"ג אלכוהול, בליטר אוויר נשוף.

3.הסנגור המלומד חלק על קיומן של ראיות לכאורה לשלב זה של הדיון, וטען כי רכיב "הנהיגה" בעבירה איננו מתקיים בענייננו, שכן המבקש דחף את קטנועו, באמצעות רגליו, כשהמנוע כבוי. בנסיבות אלה עתר הסנגור לביטול הפסילה המנהלית וביטול ההחלטה בדבר השבתת הרכב.

4.הסנגור טען והטעים כי תקנה 164 לתקנות התעבורה, שמגדירה הסעת רכב בכוח הגוף כנהיגה, ישימה אך ורק לפרק החמישי לתקנות התעבורה, ולא לפרק השישי לתקנות, שעניינו 'בדיקת שכרות', כל שכן התקנה איננה חלה על פקודת התעבורה.

המבקש ציין במספר הזדמנויות, וכך גם ראו השוטרים בשטח, שהוא דחף את קטנועו באמצעות רגליו, ומכאן לא מתקיימת נהיגה וכפועל יוצא מכך אין מתקיימת עבירה של נהיגה בשכרות.

הסנגור טען כי דין יש לפרש לפי הפרשנות המקלה עם נאשם בפלילים, מכח הוראת סעיף 34כא לחוק העונשין, וכך יש לעשות בענייננו.

5.התובעת המלומדת עתרה להותרת החלטת הקצין על כנה וטענה כי לא נפל בה פגם.

הפנתה לראיות וטענה כי המבקש טען שהתכוון להוליך את קטנועו מרחק רב, מרחוב החשמונאים בתל-אביב, המקום בו נתפס, ועד לביתו שברחוב משה דיין, מדובר במי שכשל במבחני הביצוע של בדיקת המאפיינים, התנהגותו היתה פרועה ומדובר בכמות גבוהה של אלכוהול, שנמדדה מגופו.

6.עיינתי בתיק החקירה.

לאחר שעיינתי בתיק נחה דעתי כי יש בנמצא ראיות לכאורה לביסוס האישום המיוחס למשיב, כנדרש בשלב זה. ודוק, אין בית המשפט נדרש, בשלב זה של הדיון, להיכנס לשאלות של הערכת מהימנות ומשקל ביחס לראיות.

ויפים בעניין זה, דבריו של כב' השופט פוגלמן, במסגרת בש"פ 6910/13 מדינת ישראל נ' האדי קבלאן, מיום 17.10.13 :

"כידוע, בשלב בחינת בקשה למעצר נאשם עד תום ההליכים, בוחן בית המשפט אם קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו. בחינה זו אינה דורשת הוכחה ברמת הסתברות של מעל לכל ספק סביר, אלא מסתפק בבחינת הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי הטמון בחומר החקירה הגולמי. "ראיות לכאורה" בהקשר זה הן ראיות שלגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט – תוך כדי העברתן בכור ההיתוך של החקירות, מבחני הקבילות והמשקל – יוביל בסופו של המשפט לביסוס אשמתו של הנאשם מעבר לכל  ספק סביר (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 133; בש"פ 6742/11 אלמכאווי נ' מדינת ישראל, מיום 26.9.11). בשלב מקדמי זה, אין בית המשפט נדרש לעמוד על משקלן של הראיות או לקבוע ממצאים בשאלת מהימנותם של העדים כפי שנעשה בהליך העיקרי, ודי כי שוכנע שישנו פוטנציאל ראייתי להרשעת הנאשם בתום ההליך המשפטי (ראו: בש"פ 2607/10 פיניאן נ' מדינת ישראל, מיום 18.4.10)".