בפ"מ 4741-12-14 בשתי נ' מדינת ישראל

מבוא

מונחת בפניי בקשה לביטול הודעה בדבר איסור שימוש מנהלי ברכב בת 30 יום שהוטלה על רכבה של המבקשת (21-753-65) על ידי קצין משטרה, בגין עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה בניגוד לסעיף 10(א) לפקודת התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "פקודת התעבורה") שבוצעה על ידי הנהג ברכב, מר תמימי איאד (להלן: "הנהג").

הטענה העובדתית היא כי ביום 15.12.14 בשעה 11:10 נתפס הנהג הנ"ל נוהג ברכב וזאת על אף שמעולם לא הוציא רישיון נהיגה. בו ביום נערך שימוע למבקשת, בהיותה בעלת הרכב, ובסיומו הוחלט על מתן הודעת איסור השימוש.

עתה, עותרת המבקשת, כי בית המשפט יורה על ביטול הודעת איסור השימוש. לטענתה, רכבה ניזוק בתאונת דרכים ובהתאם להסכם עם בעל הרכב הפוגע, הוא התחייב לקחת את רכבה לצורך ביצוע התיקונים הנדרשים. לפיכך, היא מסרה את הרכב לנהג אשר נשלח על ידו והיא לא ידעה כי הוא אינו מורשה לנהיגה כלל.

המבקשת ביקשה להתחשב בעובדה כי הוריה סובלים ממחלות שונות וכי היא זקוקה לרכב על מנת להסיעם לקבלת טיפולים רפואיים.

דיון

סעיף 57ב לפקודת התעבורה, קובע כי בית המשפט יבטל הודעת איסור שימוש ברכב אם נוכח כי התקיימה אחת מאלה:

• הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו.

• מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב, ובעל הרכב עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה.

  לאחר שעיינתי בבקשה ובטיעוני הצדדים, לא מצאתי שקיימות נסיבות המצדיקות ביטול הודעת איסור השימוש.

  יתרה מזאת, לאחר שעיינתי בחומר הראיות הגעתי למסקנה כי המבקשת מסרה את הרכב בהסכמתה ולא עשתה כל שביכולתה על מנת למנוע את העבירה. ואסביר:

  מעיון בהודעתו של הנהג במשטרה עולה כי הוא קיבל את הרכב מאחיה של המבקשת וזאת מבלי שזה ווידא אם יש ברשותו רישיון נהיגה ואם לאו.

  זאת ועוד, המבקשת מסרה בתגובתה לשימוע שנערך לה על ידי הקצין, כי הרכב ניתן לנהג בהסכמתה "אני נתתי את הרכב לנהג שיתקנו אותו לאחר תאונה".