בפ"מ 4328-02-15 שועה נ' מדינת ישראל

בפני בקשה לביטול איסור שימוש ברכב שהוטל על המבקש.

בהתאם לאמור בבקשה, ביום חמישי ה- 12.2.15 בשעה 21:00 ביקש בן דודו של המבקש את הרכב השייך למבקש לצורך ביקור אצל בת זוגו, תוך שהוא מבטיח להחזיר את הרכב לפנות בוקר, לדברי המבקש, הוא הזהיר את הנהג כי ינהג כחוק, והנהג הבטיח לו כי ינהג כך ולא יעבור על החוק.

לטענת המבקש , הוא הזהיר את המבקש כי ינהג בהתאם להוראות החוק, וינהג בזהירות, וכן שוחח אתו על איסור נהיגה בשכרות וכי הנהג אמר לו שאין שום סיכוי שהוא ינהג בשכרות.

המבקש מציין כי הוא נשוי ואב לילד בן שנה וחודש, וכי הוא ואשתו זקוקים לרכב לצורך הסעת הילד למעון, וכן לצורך נסיעה שלו ושל אשתו למקומות העבודה המרוחקים זה מזה, וכי על אף הזמן הרב , בו יש להם רישיון נהיגה, 10 שנים, אין להם כל עבירת תנועה.

המבקש עוד מוסיף כי אין ביכולתו לשלם את דמי האחסון, וכי הוא מסייע לסבתו הסובלת מאלצהיימר.

עוד טוען המבקש כי הוא עומד בהוראות החוק לענין מניעת ביצוע העבירה ע"י נהג הרכב, והוא עומד במבחנים שנקבעו בפרשת אמברם (רע"פ 1286/11 יעקב אמברם נ' מדינת ישראל), ועל כן יש להורות על ביטול איסור השימוש.

מנגד טוענת המשיבה, כי המבקש לא ציין בבקשתו (בניגוד לתצהיר שצורף בשלב מאוחר יותר, ביום הדיון) כי הזהיר את הנהג שלא לנהוג בשכרות, אלא הזהיר אותו באופן כללי, ועוד כי המבקש לא עומד במבחנים שנקבעו בפרשת אמברם הנ"ל.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ושקלתי את נסיבות המקרה בהתאם למבחנים שנקבעו בפרשת "אמברם", הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

סעיף 57ב לפקודת התעבורה קובע כדלהלן: