בן שושן נ' מדינת ישראל

בפני בקשה לביטול פסילה מנהלית על פי סעיף 48 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א - 1961.

ביום 9.8.18 ניתן כנגד המבקש צו פסילה מנהלית מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 30 יום, וזאת מתוקף סמכותו של קצין משטרה, על פי סעיף 47(ה)(3) לפקודת התעבורה.

הצו ניתן בהקשר לדו"ח הזמנה לדין מספר 50210605395 שעניינו נהיגה במהירות העולה על המותר.

ע"פ הדו"ח נהג המשיב ברכבו בדרך בינעירונית במהירות של 150 קמ"ש כאשר המהירות המרבית המותרת במקום הינה 90 קמ"ש.

ב"כ המבקש הסכים לקיומן של ראיות לכאורה, אך לנוכח העובדה שמאז הרשעתו האחרונה של המבקש בגין עבירת מהירות עברו 12 שנה וב- 7 השנים האחרונות צבר המבקש רק הרשעה אחת, יש לסברת הסנגור, בסיס להחזרת הרישיון .

ב"כ המשיבה התנגדה לבקשה. מסוכנות נלמדת מהעבירה עצמה ולא רק מעבר תעבורתי. במקרה הזה נלמדת המסוכנות מהמהירויות שהינה 60 קמ"ש מעל המהירות המותרת. אפילו היום אחרי העלאת רף ברירות המשפט מבחינת מהירויות, עדיין מדובר במהירות גבוהה מאוד.

שני שיקולים מנחים את בית המשפט בדיון בבקשה זו: ראשית, קיום ראיות לכאורה בדבר אשמתו של המבקש, ושנית, האם יש בהמשך נהיגתו, כדי לסכן את שלום הציבור.

ראיות לכאורה:

תיק המשטרה הוגש לעיוני.

לנוכח הסכמת ב"כ המבקש לראיות לכאורה ולאחר שעיינתי בחומר הראיות מצאתי כי די בראיות הקיימות לשלב זה של הדיון.

לא מצאתי בהערות הסנגור לעניין אופן האכיפה אלא דיוקים שניתן יהיה להתייחס אליהם במהלך שמיעת הראיות.

טופס ההזמנה לדין רשום באופן מפורט ודי בו ובדוחו"ת הממל"ז כדי לקבוע, לשלב זה של הדיון, קיומן של ראיות לכאורה כנגד המבקש.

לאור כך, הריני קובעת כי בפני ראיות לכאורה לשלב זה של הדיון.